"אתה-" אני גונח "רוצה להרוג אותי?"
אדם צוחק מאחורי ואני מקנא ביכולת שלו לצחוק, שכן גל כאב שני נזרק אלי.
"או, לא" הוא ממשיך "ממש לא נערי"
טוב, לפחות הוא לא מצהיר בכוונות מותי. גם זה משהו לא רע בכלל.
הוא מפסיק להתעסק לי עם הגב ומתרומם. "שנזוז?"
ואני מגחך. הוא לא הבין את מה שאמרתי?
"קום ותפסיק להתמסכן" הוא מצווה עלי, ואני מופתע מחוסר הכאב הרגעי מגבי. וכשהרגע הזה מתמשך, אני נעמד בזהירות, מנסה תנועות רבות ונוכח שהכאב נעלם.
אדם מרים את גבותיו בניצחון.
"ושלוש-" אדם חוזר לדיאלוג הקודם. "אין צורך בסוס. אנחנו כמעט שם"
הצחקת אותו. הכמעט שלו מתברר כשעת הליכה בשמש הקופחת במרחב הפתוח. אני מזיע ממש ואין טיפת מים שתוכל להרוות את צמאוני.
אדם פשוט מתקדם מהר ומחכה לי אחרי כל כמה מטרים חסר סבלנות.
"ברצינות?" הוא קורא אלי ממקומו.
"מה ברצינות?" זה קצת מרתיח אותי. אני עושה כרגע את ההכי טוב שלי והוא מתלונן!
"אתה צריך לעשות משהו עם הכושר הגופני שלך. לא יודע איך היית שורד לולי הייתי מוצא אותך שם" הוא ממשיך, לא מחכה שאגיע לאותו מיקום בו עמד עד לפני כמה רגעים.
"שרדתי טוב שנה בלעדייך!"
איכשהו הקריאה הזו גורמת לו להסתובב ולעמוד ממולי כעבור חלקיק שניה. "שנה? הסתובבת שנה? לפי החישוב של רצף הזמן זה היה צריך להיות-" הוא מרים את ידיו וסופר באצבעותיו, וכשנגמרות לו האצבעות, הוא מרים אלי מבט מבולבל. "עזוב. אבל שרדת טוב? אל תהיה בטוח. היית צריך לראות באיזה מצב היית כשהבאתי אותך"
אני לא מתווכח וחושב בשקט על מה שהוא אמר. לפי החישוב של רצף הזמן? איזה זמן ואיזה רצף?
ואם הוא עבר את העשר שנים בספירה שלו, למה אני מרגיש שעברה רק שנה? טוב, אין מצב שעברה יותר משנה. אני מרגיש צעיר וגם נראה-
הבטת על עצמך לאחרונה.? אתה יודע איך בכלל אתה נראה?
צודק, אני משיב לקול הטורדני. אז עברו עשר שנים. מרוצה?
אבל הקול הזה לא מסתפק וממשיך לחבוט בי תהיות עד שאנחנו מגיעים למקום מסוים.
"רגע" אני עוצר ומרים את ידי, ואדם מסתובב אלי, איושניו עדייין מכווצים מהאור, למרות שנכנסנו עכשיו אל בין עלוות יער צפופה ומוצלת.
"אני צריך שתוכיח לי שאתה לא עושה עלי את הקטע של אתמול. אין לי כח לחוות שוב מוות או משהו דומה. קאפיש?"
YOU ARE READING
מציאות משוגעת
Ficção Científicaהברנש צחק והתרומם. "ישנת טוב?" התעסק עם משהו, מדבר עם גבו אלי. "אפשר לומר. אולי תוכל להסביר לי מי אתה?" הסקרנות אכלה בי כמו חטיף צהריים. הברנש התיישב שוב על קרסוליו מולי, מביא את ראשו לגובה עיני. "אני אדם. ואתה?" הושיט את ידו ללחיצה. "לואי" לחצתי בת...
