מציאות משוגעת

עדיין לא מבין את הטירוף

"את זה" נעמד אדם והצביע על עצמו. הרמתי את ראשי. לא הבנתי על מה הוא מדבר. על העור החולני שלו? על הצלקות? על השיניים השבורות?

אדם נאנח. "לא על זה. על זה" הצביע על ראשו וליבו בו זמנית. "הרסו בי את השפיות. הזריקו לי חמרים מוזרים ששיבשו לי שם הרבה דברים"

אז צדקתי. הוא חולה נפש. ואני לא מתכוון להשאר פה עוד רגע אחד. פזלתי אל אדם, עיניו נעו בתוך ארובותיהן בטירוף.

"אבל" נשמע קולו, חורקני. "הם נתנו לי משהו בלי שהם ידעו. הם פתחו לי את התת מודע, וחיברו אותו למודע" חייך, והתיישב שוב, נראה נורמלי פתאום.

"מה?" הופתעתי.

"בזמן שהתעסקו לי למעלה עם הצינורות האפורים, הם חיברו עצב שמקשר את התת מודע, למודע. זה לא מדהים? אתה לא יודע מה אני מסוגל לבצע עם זה"

באמת נשמע מדהים. כל כך מדהים עד שהתפתתי לשאול אותו איפה אותם אנשים ומה הסיכוי שיסכימו לפתוח לי גם את המוח. ואני צוחק. אני רוצה לברוח מפה וכמה שיותר מהר.

"תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה כנה?" אני שואל לאחר רגע של חוסר ריכוז, ואז מגחך לשמע שאלתי, יודע מה תהיה התשובה.

אדם ישב שם, ואני שעמדתי כמה מטרים ספורים ממנו, בחנתי אותו לפתע מחדש.

"שאל" הוא ענה בחוסר ריכוז מוחלט, בוחן פיסת נייר כלשהי, מתעסק בה.

לפתע הוא קם.

"אני לא מאמין! איך הצלחתי בסוף!!" הוא מרים את הפיסה שהיתה בידו, ואני יכול להבחין בחוט ארוך שמשתרך ממנה הלאה, מלטף בעדינות את רצפת האבן שתחת רגלי.

הוא הניף את החוט.

כמויות עצומות של אבק מלאו את החדר פתאום. האויר נהיה מחניק מדי.

רציתי לצאת החוצא.

"ילד שלי", שמעתי פתאום את אותו קול מוכר מנקר בראשי.

אבא.

כמו תמיד.

אני מנער את ראשי, פותח בריצה מטורפת. דמעות ניגרות בקצב מעיניי, ואני מיילל כחיה פצועה.

ואז הוא תופס אותי.

ומכניס אותי פנימה, חזרה.

"ליל מנוחה שיהיה לך."

חדר חשוך וקר קיבל את פניי.

"אה, וכדאי שתישן טוב" קריצה, והוא יוצא מהחדר.

זה היה רמז?

למה?

לאזור כח.. ככל הנראה, אבל בשביל מה?

מוחי עייף וגופי תשוש מדי, ואני שוקע מייד בשינה עמוקה.

***

בקתות עץ עקומות מסודרות בשורות ארוכות לכל אורך השביל.