לא יודעת לאהוב

Part 15: דומה לשמש

נ.מ לוריין:

שקלתי אם להגיע לבית הספר, ביומיים שאחרי הלימודים שבהם אני ותום התחבקנו תחת הגשם. נעדרתי אתמול, מפני שלא הרגשתי מוכנה נפשית לחזור לעוד יום של סבל, וכרגע נעמדה מולי דילמה קשה. ללכת, או לא ללכת היום לבית הספר. מצד אחד- רציתי לראות את תום, מצד שני- לא רציתי לראות את כל השאר. מכיוון שהשתוקקתי לראות אותו, אז הלכתי. וברגע שהגעתי התחרטתי... אני לא יכולה לעשות את זה. באיזה אומץ באתי בכלל היום? ניסיתי להתרכז בפתיחת הלוקר שלי, אבל הרגשתי כל-כך חשופה. כולם בטח מסתכלים, בטח הם לוחשים בניהם מה עובר על המשוגעת הזאת. הסתבכתי עם הלוקר, וזרקתי את המפתחות על הרצפה בייאוש. למה אני לא יכולה להיות פשוט בלתי נראית? ואז שמעתי אותו. את הקול שלו. תמיד הקול הזה. תום. לא הייתי צריכה להסתובב בכדי לדעת שזה הוא. הכרתי את הצעדים שלו, את הדרך שבה הצליל שלו מילא את החלל מבלי לדרוש תשומת לב. ״היה שקט אתמול בלעדייך,״ הוא אמר. היה שקט? איך הוא יכול לומר דבר כזה? אני לא משאירה שקט או רעש שאני לא כאן. אני פשוט... לא שם. אבל הקול שלו נגע משהו עמוק בתוכי, לא רציתי להודות בזה, אבל בכל פעם שהוא דיבר אלי, הרגשתי חום שלא הכרתי קודם. ״עסוקה,״ עניתי, נלחמת בכל הכוח לשמור על קור רוח. אל תיראי פגיעה כל-כך. נשברת מספיק מולו. אבל הוא לא נסוג, תוך אף פעם לא נסוג. ״עסוקה או מתחמקת?״ אלוהים, למה תמיד הוא יודע? הוא רואה אותי בצורה שאף אחד אחר לא רואה. הא, סליחה, ליתר דיוק, קורא. זה מרגיש כל-כך מפחיד... וכל כך מנחם בו זמנית. הסתובבתי אליו, מנסה לגרום לו ללכת. ״מה אתה רוצה, תום?״
״אני רוצה לדעת שאת בסדר.״ בסדר. אני לא יודעת איך להיות בסדר. אבל למה זה משנה לו? למה הוא אוהב אותי בכלל? אילו סיבות יש לו? ולמה הוא מנסה להמשיך לקרוא אותי? הרגשתי את המילים יוצאות מפי לפני שהצלחתי לעצור אותן. ״אני לא יודעת איך להיות בסדר.״ השתיקה שאחר כך הייתה כמעט בלתי נסבלת, אבל היא לא הלך. הוא רק עמד שם, מביט בי. ואני, כמו תמיד, הרגשתי שאני מתמוססת מולו. ״אני כאן. מתי שתרצי.״
איך אפשר לאוהב מישהי כל כך? איך הוא עושה את זה? איך הוא יודע בדיוק מה לומר ברגע שאני הכי צריכה אותו? כל השיעורים חשבתי על המילים שלו, וכל שניה נוספת שנשמתי. השבתי מלחמה במחשבותיי, איך הנסיון היה כישלון חרוץ. והמחשבות עליהן ועליו חזרו כמו מנטרה. הגיעה ההפסקה, ובזריזות התרוצצתי לעבר הצד האחורי של הספרייה. שם יש דשא ירוק להפליא, והשמש יוקדת. תמיד אהבתי שמש ודשא. זה תענוג לעיניים. כאשר הוא מצא אותי, שוב, הלב שלי הלם חזק יותר. הוא התיישב לצידי בלי לבקש רשות, כמו תמיד, והרגשתי את החום שלו ממלא את האוויר.
״חשבתי שתהיי פה,״ הוא אמר. איך הוא יודע? תמיד. כאילו הוא מרגיש אותי גם כשאני לא אומרת מילה. ״חשבתי שאמרת שאתה כאן רק מתי שאני רוצה,״ עניתי, בטון חד למדי. ״אני כאן גם שאת לא. יודעת שאת רוצה,״ אמא בטון רגוע, כשלא מוריד את מבטו ממני, מקדיש את כל תשומת ליבו אלי. למה אתה כזה? למה אתה רואה בי משהו שאני לא רואה בעצמי? ניסיתי להתעלם ממנו, אבל המילים נשרו ממני כמו עלים בסתיו. ״הכל מרגיש כבד מדי.״
״יש לזה סוף,״ הוא אמר, בפשטות הרגועה שתמיד הייתה כל- כך תום. הבטתי בו לרגע קצר, ולראשונה לא ניסיתי להסתיר דבר. ״למה אתה מתעקש, תום? למה אתה לא פשוט עוזב?״ הוא שתק ומבטינו הצטלבו. ניסיתי להבין מה מתחולל בראשו, אבל אז הוא דיבר,ועולמי נעצר. ״כי את כמו השמש, לוריין,״ הוא אמר בשקט, אבל המילים שלו היו חזקות מכל דבר אחר ששמעתי אי פעם. ״השמש?״ חזרתי אחריו, מבולבלת. אני לא דומה לשמש, אני בקושי אור קטן, למה הוא אומר את זה? ״כן,״ הוא חייך, חיוך קטן ועצוב. ״ את אפילו לא רואה את עצמך. את לא מבינה איך כל מה שסביבך זקוק לך. אפילו כשאת לא מנסה, את מחממת, את מאירה. אבל את לא מבינה שגם השמש זקוקה למנוחה לפעמים. אפילו היא זקוקה לתמיכה.״ המילים שלו פגעו ישר בליבי, הרגשתי אותו נסדק, כאילו תום היה היחיד שהצליח לראות את כל מה שניסיתי להסתיר. הוא באמת מתכון לזה. הוא באמת מאמין שאני כזאת. אולי... אולי הוא צודק. אולי אני יכולה להאמין בו. אולי אני יכולה להאמין בעצמי. ״תום,״ לחשתי, עיני נמלאו דמעות, ״אני לא יודעת איך לעשות את זה.״ ״לא צריך לדעת,״ הוא אמר בעדינות, מושיט לי את ידו. ״אנחנו נעשה את זה ביחד.״ הבטתי בידו המושטת של תום, כאילו זה היה חפץ זר. אף אחד לא הציע לי יד לפני כן. לא ככה. לא באמת. היססתי, מרגישה כאילו אם אגע בו, משהו ישתנה לנצח. אם אקח את היד שלו, זה אומר שאני מאמינה לו. שאני מאמינה שהוא ישאר. אבל פחדתי, פחדתי שברגע שאגע, הוא יעלם. ״את לא חייבת,״ הוא אמר בשקט, כאילו קרא את מחשבותיי, ״אני כאן בכל מקרה.״ המילים הללו גרמו לליבה להתהדק. איך הוא יכול להיות כל-כך בטוח? איך הוא לא מפחד ממני? מכל מה שאני נושאת? הרמתי את ידי לאט, כמעט רועדת, והנחתי בידו. החום שלו היה כמו אור ביום סגריר. ״את לא צריכה לעשות הכל לבד,״ הוא אמר, קולו רך אבל חזק. ״אני לא אלך לשום מקום, אף פעם.״ אני רוצה להאמין בזה, חשבתי, מביטה בעיניו. אבל אם הוא יראה את כל החלקים שלי, את כל מי שאני באמת... הוא עדיין ישאר?
״תום,״ אמרתי, עוצרת את נשימתי. ״אני לא מושלמת. אני לא כמו השמש שאתה חושב שאני.״
״אני יודע,״ הוא ענה מיד, ללא היסוס. ״השמש לא מושלמת, לוריין. יש לה כתמים, יש ימים שבהם היא מסתתרת מאחורי עננים, וזה לא מוריד מערכה. היא עדיין השמש, את עדיין את. וזה מספיק.״ הדמעות שניסיתי להחזיק כל היום החלו לזלוג, אבל הפעם, לא חפנתי את הפנים שלי בידי, אלה נתתי לו לראות אותי נשברת. לא הסתרתי את הדמעות, נתתי להן לצאת, נתתי לעצמי להרגיש. רציתי לומר לו כל-כך הרבה. שאני אוהבת אותו, שאני לא יודעת איך להתמודד עם כל מה שהוא גורם לי להרגיש. אבל המילים נתקעו. במקום זה רק לחצתי על ידו חזק יותר, כאילו הוא היה העוגן שלי בעולם שהתערער. אולי הוא צודק. אולי אני כן כמו השמש. ואולי, רק אולי, הוא האור שאני צריכה כדי לחזור לזרוח.

—————————————————————————

מי הצדיקה שבמקום לישון בלילה הכינה לכם עוד פרק???
אנייייי🙏🏼🫠🙏🏼🫠
ובנימה זו לילה טוב לכולם וסלאמט