The Kingdom ( Hebrew )

part 6

המשך הערב הוא סיוט.אני יושב שם ומשתעמם בזמן שכולם צוחקים ונהנים.
אני סופר כבשים , משחק ברגלי ובאצבעותי או בוהה באנשים שמדברים.
כולם זורקים עקיצות זה לזה מלבד סבסטיאן ובחור אחד שמדברים ביחידות.
הם זורקים אוכל אחד על השני וזה מכעיס אותי.
כשאני גרתי בבית שלי היה לנו בקושי מה לאכול ולפעמים היינו אוכלים דברים שפג תוקפם.
עיצבן אותי לראות אותם מבזבזים דברים יקרי ערך.
אוכל אין לכל אחד.
"מה קורה איתך בייביבוי ? " סבסטיאן לוחש לי
"מה ההבעה העצובה הזאת ? תסתכל כמה כיף פה..תתערבב " הוא קצת קרוב מידי אז אני מתרחק
" אני לא שייך לפה " אני ממלמל ,מושך את הכובע שלי על ראשי שוב ומנסה להסתיר את פני.
מעט כועס אפילו על כך שאני בקרבת אנשים שלא מעריכים את מה שיש להם.
"אכלת ? " הסתכלתי על הצלחת הריקה שלי ועל מגוון הדברים שעמדו על השולחן והנדתי בראשי
"אתה מעצבן אותי. כשנגיע הביתה יש לנו שיחה לעשות. נמאס לי מהגישה הזאת " הוא נושף בכעס .
ולמשך שאר הערב אני יושב לבד .
מקווה להגיע כבר לחדר ולהיקבר בשמיכות.

----

"אתה מתנהג כמו תינוק דמיאן " סבסטיאן נוזף בי כבר רבע שעה אבל אני לא עונה לו
"תפסיק כבר להתעלם ממני" הוא צועק
"ביום לא בהיר במיוחד נפלתי באמצע אירוע.
מליטוף אחד הגורו שלך ידע שאני משהו מיוחד וגם אתה.
אז החלטתם לקחת לי את האנושיות ואת המשפחה ואת החברים ואת הבית.
לא. אל תתחיל אפילו עם ה'אתה גר בארמון ' כי מעולם לא רציתי ארמון. רק רציתי חיים פשוטים.
חיים שנהרסו.
חיים שאתם הרסתם " אני ממלמל את זה.
אני לא מסוגל להסתכל לו בעיניים בכלל
"מצטער שאני מתנהג כמו כל בן אדם רגיל שהחליטו לבודד אותו מכל מה שאי פעם אהב והכיר ולהביא אותו לארמון.
אתה חושב שאני כמו כל החברים שלך וכמו כל האנשים שמתרוצצים סביבך.
ונחש מה סבסטיאן? אני שונא אותך.
אתה לא תוכל אף פעם לקנות אותי ב'להכניס אותי לחבורה ' או לתת לי לגור בפאר כי זה לא אני. זה לא מה שאני רוצה. זה רחוק ממני.
אני לא דמיאן יותר.
אני מפלצת מבעיתה שנוצרה על ידך.
וזה כל מה שאהיה אי פעם " אני נושף
" תסלח לי , אני צריך ללכת לישון.כואב לי הראש " אני עוקף אותו ועולה לחדר שנתנו לי.
אני נועל את הדלת ושם לב לכדורים.
אז אני ממהר להתקלח ולהתלבש ואחרי שאני מתיישב על המיטה אני שם את הכדורים בפה ובולע עם מיים.
נכנס ומתכרבל מתחת לסדינים.

---
ערב אחרי אני מוצא את עצמי בדירה של סבסטיאן.
הוא מתיישב ממולי בשולחן האוכל הגדול כשאני רחוק ממנו ואוכל מונח מולי.
אבל אני לא מסוגל לאכול.
"תאכל דמיאן. או שאני נשבע שאני אעשה את זה בכוח. אני באמת שם זין על הכללים ואני ממש קרוב ללעבור עליהם "הוא חושק שיניים ואני משפיל את מבטי לצלחת .
אני מהסס . ולבסוף אני מחליט לאכול.
אבל הכל חסר טעם בשבילי.
אין לי חשק.
רע לי.
לא טוב לי פה.
לא טוב לי בקרבתו.
לא טוב לי במקום הזה בכלל.
"יופי " סבסטיאן נאנח , נשען אחורה.
"אז..בזמן שאתה אוכל אני אדבר " סבסטיאן מחייך.
הוא בוהה בי לזמן מה ומבטו נעצר על שפתי.
זה מגעיל אותי. אז אני מנסה להתעלם..
אבל השקט נמשך לזמן קצר וכך גם הבהייה.
"כבר במגע הראשון איתך הכל הרגיש כאילו זה אמור לקרות.
אני לא הולך לתת לך עכשיו את כל הנאום שהכנתי לחתונה.
אז אני פשוט אקצר.
בין אם אתה מאמין בזה ובין אם לא..יש ביננו משהו חזק.
יש לי אליך חיבה מוזרה ואני אוהב להסתכל עליך ולשמוע את הקול העדין שלך בזמן שהשפתיים היפיפיות שלך זזות .." אני מפסיק לאכול. יש לי בחילה.
" אתה כל כך יפה..העור הלבנבן והרך שלך תמיד נוצץ .
ואני מחכה כבר לדעת איך זה ירגיש לנשק אותך" אני משפיל את פני אל אצבעותי ומנסה להתעלם ממנו
" אני רוצה להיות הכי קרוב אליך בעולם.
אני מבטיח שברגע שאוכל אתה לא תבכה יותר ולא תצטרך כדורי שינה והכל אהיה בסדר.
אני רוצה שתקרא למקום הזה בית.
ושזה אהיה המקום הבטוח שלך..
שאני אהיה המקום הבטוח שלך " הוא מחייך אלי ברכות
"אז אני רוצה שתיקח את הטבעת.
תענוד אותה בשבילי. זאת ההבטחה שלי " הוא מחליק אלי קופסא ואני עוצר אותה לפני שתיפול.
אני בטוח שאני לא צריך להסביר איך היא נראת.
כי כל הקופסאות האלו קטנות ומקטיפה אדומה.
"תפתח " הוא מבקש בחיוך ואני מהסס.
אני לא רוצה לקבל את זה.
אני לא רוצה שום הבטחות.
אני לא רוצה שום דבר ממנו.
אני רוצה לחזור להיות רגיל.
למה הוא חושב שאם הוא יבטיח מה שהוא זה ישנה את דעתי ?
הוא הפך אותי למפלצת , אפילו סבלנות אין לו אלי. הוא בחור מרגיז ומפונק שאני לעולם לא רואה את עצמי מתאהב בו.
אז למה הוא ממשיך ?
הוא פשוט מתעלם ממה שקרה אתמול ?
הוא חושב שהשיטה שלו תשכנע אותי לאהוב אותו ?
שהמילים שלו יעזרו לי להרגיש טוב ?
אני בטוח שהתשובה לשאלה הזאת היא כן.
וזה מתסכל.
כי הוא חושב שהוא מבין אותי אבל הוא לא קרוב אפילו.
אני לא מבין למה הוא חושב שאם מילים לא משפיעות עלי אז הטבעת או ההבטחה יעשו את העבודה.. .
" אני לא יכול " אני לוחש , רואה את חיוכו נמחק.
"אתה לא יכול ?" הוא עצבני
"אני לא רוצה הבטחה..או טבעת. אני אמרתי לך כבר. אני לא רוצה את כל זה.
כשאני אהיה חייב לשים את זה אני אעשה את זה.
אבל לא ככה." אני כמעט בוכה
"אני לא רוצה מימך כלום סבסטיאן. אני פשוט לא מעוניין.אנחנו אולי נהיה שותפים והכל. אבל אני לא מתכוון לקחת חלק בשום דבר.
זה לא חלק ממני. זה לא אני " אני קם
"אני לא אעשה עוד משהו שיעשה לי עוד יותר רע" אני מחזיר את הכיסא למקומו ויוצא מהמבנה , מנווט את עצמי בחזרה למגורים שלי..עולה במדרגות ומוצא את החדר שלי.
ואז אני נכנס ונועל אחרי, מתיישב על המיטה.
אני חושב על הערב .
על מה שקרה..
ואני לא יודע איך אוכל להמשיך ולהיות לידו ביומיים הנוטרים.
אני אולי מתנהג כמו תינוק,אבל אני פשוט מרגיש רע עם עצמי.
אני מנסה לאהוב את המקום הזה..אני מנסה להתחבר לסביבה.
אבל אני לא מצליח פשוט.
אני יושב ובוהה וחושב : מה יש להפסיד ?
אבל זה לא משכנע אותי.
אני מוצא את עצמי בסוף באותה הסיטואציה.
מבוהל , מפוחד , עצוב , מאוכזב ..
רק המחשבה על סבסטיאן או מלקולם גורמת לשערותי לסמור.
אני מנסה להבין למה אני פשוט לא מסוגל לשחרר.
אין יותר משפחה
אין חברים
כלום.
אני יכול להתחיל מחדש..
אבל הבעיה היא שדווקא אני מתוך כל כך הרבה אנשים - לא רוצה או צריך התחלה חדשה.