The Kingdom ( Hebrew )

part 11

השבוע עבר מהר מידי.
היינו צריכים ללכת למשחק גולף ביום רביעי. ואני לא יודע מה לעשות. אז אני עומד בצד ומסתכל על המתרחש כמו מפגר.
ביום חמישי אנחנו צריכים לבוא לפתיחה של גן ילדים.
אני כל כך מתגעגע לאחותי שבמקום להיות ליד כולם בגזירת הסרט אני הולך לאחת הכיתות ויושב לשחק עם הילדים.
רק בערב כשאנחנו יושבים , ורוניקה -  אמא של סבסטיאן , אומרת שאני הולך להיות בכל העיתונים בגלל זה.
היא אוהבת אותי בלי סיבה ונחמדה ומפרגנת.
זה כל כך מוזר שאני פשוט נרתע.
ביום שישי אנחנו יושבים בערב לארוחה משפחתית גדולה בכדי לחגוג את שובה של ורוניקה ואת הנישואים.
ביום שבת אני מסתגר בחדר ולא מסכים לצאת.
אני רוצה לברוח.כל כך רוצה..אבל אין לי לאן.
אז אני חסר אונים למשך היום.
אני גם לא מצליח לישון בלילה.
אני משתגע.
אני לא רוצה להתחתן איתו.
והיום יום ראשון בבוקר.
אני מזיע זיעה קרה , בוכה.
הדלת נפתחת וסבסטיאן נכנס.
הוא רואה אותי וארשת מודאגת מכסה את פניו
" בייבי מה לא בסדר? " הוא מניח את החליפה הלבנה על המיטה וניגש להתיישב מולי
" אני לא רוצה להתחתן " אני משתנק
" אני רק בן 16 , אני לא רוצה להתחתן עם מישהו שאני אפילו בקושי מכיר.
אני לא רוצה להיות פה " אני רועד ודמעות מרטיבות את פני
"בייביבוי..אני אעשה אותך מאושר..אנחנו מתחתנים היום..קדימה..זה לא יום לבכות..זה יום שמח וחגיגי " למה להמשיך לדבר אליו? זה כמו לדבר לקיר.
" אני שונא אותך " אני קם מהמיטה בקושי וגורר את עצמי למקלחת יחד עם החליפה המזויינת , נועל אחרי ומתקלח באטיות ,שורף את עצמי עם המים החמים.
אחרי שאני מסיים להתקלח אני מתלבש.
אני מסתכל על עצמי במראה ביאוש ורואה את היצור עם העיניים האדומות..והוא נראה רע.
אני נרתע. אני יוצא לחדר ומתיישב על המיטה, מסתכל על הטבעת של קמיצתי. מתעב את הטבעת.
אני רוצה להקיא.
אין שום דבר שמח או חגיגי ביום הזה.
כל מה שאני מרגיש זה כישלון ,עצב ,מועקה...
אני משתנק ומהר מאוד דמעות מציפות את עיני וגולשות על פני.
אחרי שאני נרגע , אני נושם עמוק..ממילא כלום לא יעזור.
אני תקוע פה.איתו.איתם.
אני יוצא ברגע שאני מרגיש שאני יכול להחזיק את המועקה בתוך תוכי.
אני מסתכל על סבסטיאן , מלקולם וורוניקה המחויכים ונאנח , יורד במדרגות.
" היי..מה זו ההבעה הזאת בן ? אתה מתחתן היום מותק..תחייך " ורוניקה מחבקת אותי.
אני משפיל את מבטי
" בואו נלך.
סבסטיאן אתה איתי ו ורוניקה לוקחת אותך..קדימה , בואו נצא " אנחנו מתפצלים , אני נכנס למכונית גדולה ושחורה עם ורוניקה , למושבים האחוריים ומתיישב רחוק מימנה.
"תראה מותק "היא סוגרת אחרינו את הדלת
"אני יודעת שאתה לא רוצה להתחתן.אתה אפילו לא בן 18 עדין.
אבל סבסטיאן כל כך רצה שהכל יהיה מהיר מאוד..הייתם אמורים לחכות קצת אבל הוא כל כך רוצה את זה שלא יכלנו לסרב.
אני מצטערת . אבל אין שום דבר אחר שנוכל לעשות..אז תהנה..זה עדיף מלהיות עצוב " אני נשען אחורנית ומסתכל על החלון.
היא מגישה לי כוס עם משקה חריף כל שהוא אבל אני מסרב .
וכשאנחנו מגיעים אני מתקשה לנשום.
ורוניקה מלווה אותי אל חדר מסוים ואנחנו אמורים לשבת שם עד שהטקס יצטרך להתחיל.
אני יושב ועוצם עיניים.אני כבר לא יכול לשמוע רעש יותר. נמאס לי מהכל.
אני פשוט יושב וחוזר על מה שאני אמור להגיד למרות שהכל בגוף שלי נרתע מכך.
אני מעביר יד בשיערי.
הולכים להיות שם עיתונאים מכל העולם וכל זה..אז אני חייב להעמיד פנים..אבל אני פשוט לא מסוגל לשאת את זה.
אחרי הטקס המטומטם הוא יוכל לגעת בי ושום דבר לא יעצור אותו יותר.
אני לא רוצה שהוא יגע בי.
אני לא רוצה להינשא לו
" דמיאן מותק , תוריד את טבעת האירוסין , בשביל החתונה סבסטיאן רצה שנעשה זוג נוסף..הוא רצה לפנק אותך" ורוניקה מחייכת.
אני מוריד את הטבעת ממני ומטיח אותה על השולחן בכעס. קם ומתחיל להסתובב בחדר כאילו שזה יעזור לי.
ואז נכנסים לקרוא לנו ואני משתדל להתאפק ולא לתת לגוש הדמעות שחונק אותי להתפרץ.
אני מוצא את עצמי הולך כל הדרך אל סבסטיאן כשידי משולבת בזאת של ורוניקה.
ואז אנחנו מגיעים.
אני נעמד מול סבסטיאן המחייך ומשפיל מבט, נושם עמוק ומחייך גם אני בלת ברירה.
ההטא מוריס מתחיל בטקס הנישואים..הוא פותח בשטויות על כמה שזוגיות חשובה וצריך לאהוב אנשים בכל הלב. שאהבה אמיתית זה משהו שקורה פעם בחיים ושלא נפספס אותה.
אני לא יודע על מה הוא מדבר אפילו.
אני לא מאוהב.
אני שונא את סבסטיאן.
הוא ממשיך ומספר כמה שנישואים חשובים , כמה שצריך לשמור על הנישואים כי זה חשוב וכו..
ואז הוא מסיים את ההרצאה בכמה שהוא מקווה ששנה הבאה אנחנו נהיה כבר בטקס של אחד הילדים המשותפים שלנו.
אני נרתע בצורה כמעט בלתי נראת ונאנח.
אני לא רוצה בזה.
אני לא רוצה ילדים. אני לא רוצה להיות נשוי לו. אני לא רוצה להיות נסיך או מלך או משהו.
אני לא רוצה את היוקרה והפאר.
אני רוצה את המשפחה שלי חזרה.אני רוצה את הזמן המבוזבז הזה חזרה.
אני רוצה לגמור עם זה כבר.
אין שום סיכוי שככה סתם יחשבו שאני צודק.
לא אכפת להם
ואז מתחיל הטקס הארור.
סבסטיאן ואני עומדים זה מול זה , מחזיקים ידיים.
אנחנו מחליפים נדרים מטופשים , מסתכלים זה לזה בעיניים.
ואז מגיע החלק עם הטבעות. הוא משחיל את אצבעי לתוך טבעת ואני לשלו.
הפעם הטבעת גדולה יחסית לראשונה. היא מזהב לבן גם הפעם , עם קישוטי חריטות ומשובצות סביבה אבני חן אדומות .
" אתם רשאים לנשק זה את זה "מוריס מכריז.
ולפני שאני מסוגל לעקל מה שאמר סבסטיאן נצמד אלי ומנשק אותי.
לשונו חודרת אל פי , יד אחת מצמידה את ראשי לשלו , הוא מחזיק בתלתלי בכוח בעודו מנשק אותי.
היד השניה נכרכת סביב מותני.
אני לא מחזיר לו נשיקה וידי שמוטות בצידי גופי.
למען האמת אני בהלם.
אני לא יודע מה לעשות..אני לא אוהב את זה אבל אני גם לא יכול להפסיק אותו כשחצי עולם מסתכל.
ואז הוא מתנתק ממני.
והעולם החיצון שב למלא את אוזני.
אני מסתכל על הקהל שמריע בשמחה לעברנו ומוחא כפיים.
ורוניקה ומלקולם בוכים.
ורק אני עומד בבילבול ליד סבסטיאן , שמחבק אותי מאחור
רגע
מה בדיוק קרה עכשיו ?
התחתנתי?
אמרתי כן ?
סבסטיאן מסובב אותי אליו
" אנחנו נשואים בייביבוי..סוף סוף " הוא מנשק אותי שוב לרגע
" בבקשה אל תעשה את זה שוב " אני מתחנן במבט מושפל , מסתובב וצופה באנשים יוצאים מאולם הטקסים כנראה אל המסיבה באולם האירועים
"היי..בייבי שלי , אל תהיה עצוב..אנחנו נשואים סוף סוף..זה יום שמח " הוא מנשק את לחיי ואני דוחף אותו בעדינות כדי שהאנשים האחרונים שנשארו לא ישימו לב למשהו חשוד.
"ביקשתי מימך לא לעשות את זה שוב. אז אל " אני מתרחק
" תפסיק להתנהג ככה דמיאן..אפילו בחתונה אתה עדין אדיש ועצוב ? למה אתה פשוט לא יכול לשחרר את זה ? " הוא מסתכל עלי ומנסה להתקרב אבל אני נרתע
" כי אני לא מישהו שאני רוצה להיות, סבסטיאן. אמרתי לך כבר אלפי פעמים.
זה לא אני.
וזה אף פעם לא אהיה חלק מימני. זה חלק שאני לא אקבל " אני יורד מהבמה ויוצא מהאולם , מתקדם למקום שלי באולם.
יופי . אני נשוי.
פשוט מושלם.