The Kingdom ( Hebrew )

part 28

"בוקר בייב " סבסטיאן מנשק אותי ואני מחזיר נשיקה בלת ברירה..מאלץ את עצמי לשלוח חיוך קטן
"בוקר " אני לוחש במעט צרידות.
" הסעתי את אחותך לבית הספר לפני בערך שעה -שעה וחצי ..ככה שאתה לא צריך לדאוג" הוא מחייך אלי ברכות ומלטף את לחיי באצבעותיו
"תודה " אני משכנע את עצמי לחבק אותו ולהתכרבל בו.
אני שונא את זה.
אבל אם הצלחתי להפוך את הטבעת לנסבלת אז גם זה יהיה בסדר בסוף.
הוא עוטף אותי בזרועותי בחוזקה
"אני שמח שאתה מנסה " ובכן, אני לא.
אבל זה לא שיש לי ברירה.
מעולם לא הייתה לי ברירה.
"כן.." אני ממלמל..מנסה לפצח את הגישה המרגיזה שלי.
" יש לך כוח לקום ? אני רוצה שתאכל איתי "הוא נראה מעט מתוח מהצפיה לתגובה שלי
"כן..למה לא " אני קם מהמיטה וניגש למקלחת.
לא הייתה לי מספיק אנרגיה אתמול בכדי לקום ולהתנקות.
הייתי עייף.
"רוצה מה שהוא מיוחד ?" הוא שואל מאחורי.
אני מחטט בבגדי , תוך כדי מניד בראשי
"הארוחה הרגילה בסדר "אני מוציא פיגמה ובוקסר לנכנס להתקלח.

-------

"העיתון שלנו יצא בייביבוי" סבסטיאן מניח את המגזין על השולחן , ותמונת השער שלי ושלו מתגלה אלי.
אני מתעלם מהעיתון וממשיך לאכול
"זה לא מעניין אותך אפילו קצת ?לא מסקרן אותך לראות מה כתבו ?" יש משהו די מקסים בדרך שהוא מתחנן בפני לגלות עניין.
אני נאנח. מפסיק לאכול ומסתכל עלי בחיוך עקום
"קדימה " אני מנסה להגיד ברוח הכי טובה שלי.
הוא פותח בעמודים הנכונים של המגזין היחסית עבה...והינה נגלת לפני תמונה שלי ..עיניים אדומות ומביטות בשלי..אני לבוש בבגדין ההם..הסריג האפרפר וחולצת הטי שרט הלבנה עם הגינס השחור עם הקרעים ונעלי מוקסין תואמות לסריג.
אני יושב על הכיסא ההוא שהכינו..המפואר עם הריפוד המושקע והאדמדם.
אני מחייך..אבל החיוך לא עובר לעיניים שלי..זה נראה כל כך מזויף שזה מגעיל.
לעזאזל.
" אתה כל כך יפה " סבסטיאן נאנח ואני מביט בו לרגע..בהערצה שיש בעיניו ובדרך שבה ידיו מלטפות בעדינות את הדף
"כן..אני בסדר " אני מפנה את מבטי מהעיתון ומסיים לאכול
" 'ברגע שהעיניים שלי פגשו בילד הזה ,לא יכלתי להוריד ממנו את העיניים. האמת היא שברגע שבו המבטים הצטלבו הרגשתי שבוי. הבחור הקטן והיפיפה הזה גנב לי את הלב'
נשמע לכם כמו סיפור אגדה ? יכול להיות. אבל גם אנחנו נשאבנו לסיפור הסינדרלה הקסום ההוא.
גנב לו את הלב ? ובכן, גם לנו ! דמיאן אורסן , הדאבל אלפא האהוב שלנו הראה כבר בעבר כמה הוא צנוע וענב..ובכל פעם הוא רק מגלה לנו עוד צד מקסים בו.
אנחנו יכולים להגיד שבאתר בצילומים אין אחד שלא נשבה בקסמיו..מקסים ,שקט,טוב לב, עדין ,שליו ומחושב..אלו המילים שמגדירות בעיננו את הנער הקסום.
רק לפני כמה ימים חגג 17 אבל מנהל אימפריה שלמה לצד אהובו ואהובנו סבסטיאן אורסן.
כמה אומץ יש בנער אחד?
טוב, אנחנו בכל מקרה נתמוך בו...נראה שהישועה שלנו לא יכלה להיות יפה ומתוקה יותר..' "סבסטיאן מקריא את הקטע ואני מקשיב לכל הקישקוש הזה.
מקסים ?טוב לב ? קסום? אני פתטי .על מה לעזאזל הם מדברים?
"אתה בסדר בייבי?" סבסטיאן מדבר..אני עם הגב אליו..מניח את הכלים בכיור
"כן..הכל בסדר" אני שולח לו מבט קצר.
יפה? הם חושבים שיצור כמוני הוא יפה?
אני פאקינג ילד מסכן שמצאו באיזה אירוע רנדומלי.
אני כלום.נאדה.אני אפס. אני לא שווה שיבזבזו עלי מחמאות. אני ילד בכיין שנתנו לו כל מה שהוא רצה ובכל זאת זה לא הספיק.
כולם מאמינים לשטויות האלה ?
בא לי לצחוק.
אני לא שווה יריקה.
שיפסיקו לתפוס ממני .
" דמיאן ?" דמעה זולגת על לחיי והוא רואה את זה.
"מה יש ?" מבטו מתרכך והוא קם
"כלום..אין לי מושג למה זה בכלל קרה " הקול שלי יציב ואני מוחה את דמעותי.
"בוא אלי " סבסטיאן עוטף אותי בחיבוק מנחם..אבל זה לא עוזר.
אני לא רוצה ממנו חיבוק. אני לא רוצה ממנו שום דבר.
אוף. לעזאזל.
"כתבה נחמדה..גם התמונה יצאה פחות נוראה משחשבתי "אני משתדל להפיג את הדיכאון שלי מהאויר
"נוראה ? יצאת כמו מלאך קטן. אתה כל כך יפה שלפעמים זה נראה כאילו אתה בכלל לא אמיתי..על מה אתה מדבר ?" הוא מחייך
שקר החן והבל היופי
אני נאנח
"תודה " אני ממלמל והוא רוכן,מנשק אותי..ואני מחזיר נשיקה..בערך.
אני משתדל ..אוקי?
"אני אוהב אותך " הוא מנשק את מצחי ואני שולח חיוך קטן-קטן ועדין עקום.
" אני חושב שאני אצא לסיבוב בסביבה..אני צריך קצת להישאר לבד" אני מנסה לנשק אותו אבל למרות שאני מנסה לאלץ את עצמי אני בסוף מנשק את לחיו .
"תהנה מותק " הוא לוחש ומחזיר נשיקה על לחיי..ואז מרפה והולך כנראה לדירה שלו.
אני נאנח..יוצא מבין הדלתות.

------

יותר מאוחר ישבנו בסלון..סבסטיאן קרא מסמכים , יושב ברגליים שלוות על הספה הזוגית.
לפעמים , היה לי חבל שאני לא מצליח לאהוב אותו.
נאנחתי , מביט באצבעותי.
למה אני לא מסוגל לעשות כלום כמו שצריך ? ההורים שלי צודקים. אני לא עושה שום דבר כמו שצריך. אפילו לרצות את בעלי זו מטלה.
אני חתיכה של שום דבר.
אני כל כך מיותר.
אני מבין למה ההורים שלי שונאים אותי..למה אחותי שחכה ממני..
כי אני פשוט שום דבר.
למה הייתי צריך להיוולד בכלל ? אני רק מעמיס עול על כולם.
עם הדיכאון הארור שלי והברוגז המטופש הזה.
נמאס לי להיות אני. אני לא רוצה להיות אני.
אני רוצה להיות מסוגל לאהוב. אני רוצה להיות מסוגל לעשות דבר אחד לפחות כמו שצריך.
אני רוצה להיות מישהו אחר. מהאנשים עם התקווה בעיניים והצפייה שהכל אהיה טוב.
אני לא רוצה את הילד מהעיתון עם העיניים הכבויות והחיוך המזויף.
אני לא רוצה להיות הכי יפה.
מה שווה היופי ?
אני כל כך טיפש אלוהים.
טוב לב ?הם קוראים לי טוב לב? הם יודעים בכלל כמה אנשים העברתי פה מדורי גיהנום?אוף.
למה אני כל כך...כזה ? אני בן אדם כל כך מגעיל.
אני לא רוצה להיות אני.
אני רוצה שכולם ישכחו שאני קיים. אהיה קל יותר בלעדי. אהיה פשוט יותר בלעדי.
כולם ישאו את עיניהם אל אך ורק סבסטיאן.
הם סומכים עלי.האנשים האלה. הם תומכים בי.
ואין להם מושג לאיזה ריקנות הם נושאים עיניים ומעריצים.
כן..אני מיותר.
אבל אין שום דבר שאוכל לעשות לגבי זה הא ?
אני צריך להמשיך לחיות כמו אדיוט אומלל ובכיין.
אני מסתכל על סבסטיאן שעכשיו עומד מול החלון ומביט בנוף.
למה אני לא מסוגל להתאהב באדם היחיד שבאמת אוהב אותי?שחייב לאהוב אותי בכל מקרה...זאת הנבואה.
"דמיאן..אתה בסדר, אהוב ?" סבסטיאן נראה מעט מודאג
"כן..אני בסדר" אני שולח חיוך קטן ובוהה בריצפה
ההורים שלי צדקו.
גם אני לא אוהב אותי. הם צדקו. אני לא מסוגל לעשות שום דבר נכון.
אם לא הייתי קיים ההורים שלי יכלו לשלוח את אחותי לבית ספר ולא היו קורסים. לסבסטיאן היה מי שיאהב אותו כמו שמגיע לו...
אז למה אני כאן ?
"סבסטיאן?" הקול שלי קטן
"מה בייב?" הוא מסתובב אלי במבט מעט מודאג
"אפשר חיבוק ?" אני ממלמל והוא מחייך אלי
"תמיד" הוא אומר בנימה של הבטחה.
אני קם וצובר תנופה , קופץ עליו כמו ילד קטן , רגלי כרוכות סביב מותניו וידי סביב צווארו.
והוא מחזיק אותי..מחבק אותי כמו שהבטיח..נותן לי לבכות על כתפו בזמן שהוא מלטף את גבי בניחום.