The Kingdom ( Hebrew )

part 19

אני מוריד מעלי את הפיגמה ונכנס להתקלח.
אחרי בערך ארבעים דקות כשאני כבר מסיים..אני יוצא לחדר ומתלבש.
אני שם סקיני ג'ינס שחור ומשופשף , חולצה ארוכה שמגיעה לי עד מעל לבירכיים בערך עם שסעים בצדדים ושרוולים יחסית קצרים
ונעליים פשוטות.
זה אולי היום האחרון שלי פה.
אז אני מנצל את זה.

אני יוצא לסלון..ובדיוק כשאני מרים את הראש סבסטיאן נכנס.
"לא היית אמור לחזור עוד שעה ?" אני ממלמל
"ביטלו ישיבה אז צמצמתי לוח זמנ....אתה נראה טוב..לאן התכוונת ללכת ?" הוא שולח לי חיוך ובוחן את פני
אני מתלבט..להגיד את האמת ? אולי כדאי שאשקר?
אני חושב על תשובה יותר מידי זמן. הוא ידע שזה שקר.
אני נאנח.
"לאבא שלך. אני רוצה להתגרש " אני בן פאקינג 16 אין הגעתי למצב כזה בגיל 16 ?
עיניו נפערות והוא מניח את המזוודה באטיות
לא טוב דמיאן.ממש לא טוב.
"ומה יעזור לך לדבר עם אבא שלי ? אני המלך עכשיו" הוא מרים אלי גבות
"והוא אבא שלך. עם הרבה יותר קשרים והרבה יותר וותק.
שמעתי את האיום שלו אותו יום סבסטיאן. ואני לא טיפש " אני מסתכל עליו לפני שאני מרגיש את כל החלק הימני של הפרצוף שלי בוער.
"אתה לא הולך לשום מקום " הוא נוהם ואני מועד על הספה מרוב כאב ובלבול.
"אתה שלי " הוא נועל את הדלת.
חרא.
"אבא שלי לא יקח אותך ממני. אתה שלי. ואם הוא ינסה שניכם תמותו. הבנת ?" הוא צועק, הופך את שולחן הזכוכית שבסלון ושובר עוד כמה דברים לפני שהוא מחטיף לי בוקס הגון ישר ללחי.
ואם זה לא מספיק הוא עושה את זה עוד כמה פעמים עד שהלחי שלי נשרטת מהטבעת שלו ומדממת והשפה התחתונה שלי מדממת גם היא.
הוא נותן לי מכה בבטן.
ומההדף אני עף מהספה ישר על השברים שלא עושים עימי חסד וננעצים בבשרי.
דמעות זולגות מעיני ואני משתנק בעודו ממניח לבעוט בי ולהכות אותי בעיקר בבטן.
"ת..תפסיק..אני מצטער "אני לא יכול לשלוט על הבכי שלי יותר..אני לא מצליח להיות מאופק ומתפרץ בבכי מיוסר.
"ת..תפסיק..אני מבטיח..א..אני " אני משתעל ויורק דם.
"א..אני מצטער..אני לא אעשה את זה " הוא לא מקשיב לי.
"סבסטיאן בבקשה " אני מנסה לאחוז באגרופו וכף היד שלי סופגת את המכה בעודי חוסם אותו
"בבקשה..אני אהיה טוב..אני מצטער..אני אוהב את המקום כמו שהייתי אמור לאהוב..אני אהיה טוב " אני מתחנן והוא נרתע מסתכל עלי לרגע בזעזוע
הידיים שלו עוברות בשיערו
"אני אהיה טוב " אני לוחש בבכי , מתכווץ כמה שאפשר בכדי לנסות להעביר את הכאב.
"דמיאן..פאק.. " סבסטיאם מגמגם
" אני מצטער בייב..אלוהים..איבדתי שליטה " הוא מתקרב אלי ואני מתכווץ בפחד
"אני אהיה טוב. אל תרביץ לי " אני מחזיק את בטני בעודי נאנק מכאבים.
אני בוכה כמו שלא בכיתי הרבה זמן.
"אני מצטער בייב ..אני אוהב אותך לא התכוונתי ל..להכאיב לך כל כך " הוא נאנק ואני מהנהן במהירות
"אתה אוהב אותי " אני מבוהל כל כך שאני אסכים איתו גם אם הוא יגיד את השטות הכי אדיוטית ביקום."ל..לא התכוונת..אתה אוהב אותי..אני הייתי רע..אני אהיה טוב " אני מתחנן בבכי.
"ת..תן לי להרים אותך..אתה צריך להתקלח ואז נטפל לך בפצעים..אוקי בייב ?" הוא מתיישב על בירכיו מולי ואני מהנהן ,נותן לו להרים אותי ומתעוות מכאבים.

---------

"זה האחרון שאנחנו צריכים להוציא..בסדר ?" המון זכוכיות חתכו אותי..רובן היו באופן שטחי אבל היו כמה כמו זאת שעכשיו שהיו צריכים שליפה קטנה בפינצטה.
האחרון היה ביד שמאל שלי..בכרית הזאת בפנים כף היד..לא הרבה מתחת לזרת.
כשהוא שלף החוצה את הזכוכית דיממתי מעט..אז הוא שם אלכוהול לחיטוי..מה שהיה ממש כואב וחומר לקרישת דם ומעל זה תחבושת.
" אני כל כך מצטער בייבי "הוא מניח את ראשו על רגלי ואני רוצה שיזוז.
אני מפחד ממנו.
עכשיו אני מפחד ממנו יותר מתמיד.
"הכעס שלי עיוור אותי..אני לא מאמין שפגעתי בך.
אני מצטער דמיאן..לא חשבתי בבהירות.." הוא מתרחק ונעמד מול חלון המרפסת.
"אבל אני לא אוכל לתת לך לצאת מתחומי החדר עכשיו " הוא לוחש
"אני לא יכול לסמוך עליך..אני רוצה..אבל אני לא יכול.
אני אבוא לבקר אותך בכל פעם שאוכל.
אני אדאג לך " הוא בוהה בנוף
"ב..בבקשה..א..אני אהיה טוב.." אני נאנק , דמעות זולגות מעיני
"א..אני לא אוכל לאכול או לשתות " אני נאנק והוא מפנה אלי את מבטו , מתיישב על המיטה.
"אני אסדר לך פה בחדר מזנון קטן ואדאג שימלאו אותו באוכל האהוב עליך בייב..אני אדאג להביא לך דברים שיעסיקו אותך..אל תשכח שאתה לא יכול ללכת במצב כזה ממילא.." הוא מנסה ללטף אותי אבל אני נרתע.
הוא נראה עצוב
"א..אני לא עושה את זה בכוונה..אני טוב..אני אהיה טוב" אני מתחנן
" אתה כבר טוב. הכי טוב " הוא מחייך אלי חיוך קטן
"אני אלך לסדר כמה דברים.
המרפסת נעולה והוילונות הם מחוץ לתחום.
אני נועל גם את הדלת..אז אל תנסה " הוא נאנח
"כשאני אחזור נדבר..זה לא יקח הרבה זמן " הוא מסתכל עלי בפעם האחרונה לפני שהוא יוצא.
ואני מתפרץ בבכי.
אני שונא אותו.
הכל כואב לי ואני קרוב להתמוטטות עצבים.
אני לא יודע מה אני אעשה.
אני פצוע ובקושי יכול ללכת..אני נעול בחדר הזה לבד בלי שום דבר לעשות.
יופי.
אלו החיים שלי.
חסרי תוכן.משעממים כל כך.
אני לגמרי מיותר.
זה לא המקום שלי..זה לא הבית שלי.
זה לא אני.
אני לעולם לא אוהב את העובדה שזה המקום שבו אני אבלה נצח
אני נאנק..כל תזוזה כואבת..אני לא מסוגל אפילו לדבר.
אני מושבת לגמרי.
טובע ביסורים וכאבים וחרא.
אני שונא את החיים האדיוטים שלי.
אני שונא את כל מה שסובב אותי.
מה אני עושה פה בכלל ? למה אני ? מה עשיתי רע ? יש כל כך הרבה בחורים במחוז שלי שהיו מחורמנים רק מלהסתכל על תמונה שלו קורץ עם חיוך ממזרי.
למה העולם הזה בנוי מחוקי מרפי מפגרים שנותנים לכל אדם את ההפך ממה שהוא רוצה.
אני משתנק.
אני לעולם לא אצא מפה.
אני תמיד יחיה בצילו של סבסטיאן..בפחד ובחשש.
אני אהיה השפוט שלו להמשך החיים המסריחים שלי ואעשה כל דבר שירצה כדי שלא יגרום לי להגיע למצב שלי עכשיו שוב.
אני שונא אותך.
אני שונא את הגאוותנות והיהירות והגישה המזויינת.
אני שונא את העובדה שהוא חושב שהוא מלך העולם , שהכל שייך ל...אוקי ,טכנית זה נכון אבל זה לא נותן לו את הזכות לעשות באנשים מה שירצה.
לעזאזל.
לאף אחד אין זכות להרוס לאדם אחר את החיים.