חיים במהופך

פרק 1 - האישור

מיי

"מדעים - יש, אנגלית - יש.." מילמלתי לעצמי.
"מיי, את מוכנה?" אמי צעקה מהמטבח.
"רגע!" צעקתי וסיימתי את הבדיקה היומית שלי ששמתי את כל מה שאני צריכה לבית הספר בתיק.
"מיי, אנחנו נאחר!" אמי נכנסה בסערה לחדרי ולקחה את התיק שלי בידיה.
"היי, לא סיימתי עם זה!" קראתי אחריה כשיצאה מחדרי ומיהרה לסלון, לחפש את מפתחות המכונית שלה.
"לא נורא, בדקת את התיק כבר חמש פעמים אתמול בערב ועוד פעמיים היום". נאנחתי בכבדות ושמתי נעליים.
"ביי אבא" אמרתי ונשקתי ללחיו של אבי המנומנם שכרגע התעורר.
"מה.. אה, תהני!" קרא ופיהק. "רגע, לאן היא הולכת?" מילמל.
"לבית ספר!" אמרתי ויצאתי מהדירה, ממהרת בעקבות אימי במורד המדרגות.

"יום טוב!" אמא קראה כשיצאתי מהאוטו.
"איזה מין יום טוב יכול להיות בבית הספר?" מילמלתי לעצמי והלכתי למבנה העצום של התיכון.
"סליחה" אמרתי חרש כשנתקעתי במישהו בטעות.
"מה סליחה, תסתכלי לאן את הולכת" קולו הכועס של גיא נשמע. הזעפתי את פניי מבלי שייראה והתכופפתי להרים את הספר שנפל מידי.
"תולעת ספרים!" אחד מחבריו של גיא צעק.
התעלמתי מחבורת המקובלים והמשכתי ללכת.

"מי זאת המשקפופרית האהובה עליי?" ריקי קראה ורצה אליי בידיים פרושות לחיבוק.
"אחח" קראתי מהחיבוק, "את מוחצת אותי!".
"התגעגעתי ואת עוד מתלוננת?" ריקי כרכה את ידה הארוכה סביב כתפי והחלה ללכת בכיוון הלוקר שלי.
"לא התראינו יום אחד," אמרתי והושטתי את ידי למנעול הלוקר, "וגם זה בגלל שמישהי לא הגיעה לבית ספר" הוספתי.
"מיי, את זאת שלא הגיעה אתמול" ריקי הרימה גבה.
"אה, נכון" אמרתי ונזכרתי שאני זאת ש"לא הרגישה טוב" אתמול.
"התירוץ שאת לא מרגישה טוב לא יעבוד תמיד, את יודעת. אמא שלך בסוף תעלה על זה שאת סתם מתחמקת מאירועים חברתיים, אם היא חכמה כמוך."
"בזה את טועה, ריק," הצבעתי עליה וסגרתי את הלוקר. "את החוכמה ירשתי מאבא שלי" התחלנו ללכת לכיוון כיתת האם שלי.
"מה זה משנה? בסופו של דבר האלרגיה שלך לאירועים חברתיים תתגלה. חוץ מזה, את לא יודעת מה את מפספסת. יום גיבוש בסגנון 'הישרדות' זה הכי כיף" ריקי נעצה את אצבעה בחזי.
"שיהיה, אני מעדיפה להישאר בבית במקום להצטופף עם כל השכבה במגרש הספורט, ועוד בשמש." ריקי נאנחה ופנתה ללכת לכיתה שלה. למדנו באותה השכבה, אבל לא באותה כיתה.
טל, הצלע השלישית והאחרונה בחבורה המצומצמת שלנו, למדה בכיתה של ריקי, כך שאני נשארתי לבדי בשיעורים.

"מיי?" המורה הקריאה את שמי.
"פה" אמרתי בהיסח דעת. הייתי עסוקה בלבהות בחלון ולפנטז על בריחה נועזת באמצע השיעור.
"איפה האישור שלך? נעדרת אתמול". הוצאתי במהירות את אישור המחלה מהתיק וקמתי ממקומי. נתקעתי בקרסול של גיא שנשלח למעבר וגרם לי ליפול. כן, גיא איתי בכיתה, לצערי.
הפתק הירקרק עף ונחת על הפנים של המורה ואני נחתתי על רצפת הבטון הקשה.
קולות צחוק רמים הציפו את הכיתה ואני נאבקתי ברצועה של תיק כלשהו כדי לקום.
"צריכה עזרה?" גיא שאל בצחוק.
"אני אסתדר" אמרתי במרירות וקמתי.
כאב חד פילח את השוק שלי, ושמעתי את צליל הקריעה של הטייטס החדשים שלי. נחתכתי מבורג סורר.
"אידיוט" סיננתי והבטתי בגיא בזעם.
הרמתי מהרצפה את החתיכה הכחולה של הטייטס הקרוע, וצלעתי לשולחנה של המורה. היא עיוותה את פניה כשהבחינה בחתך המדמם שעל רגלי והורתה לי ללכת לאחות.
צלעתי את הדרך לדלת, ובדרך הסתכלתי בארס על גיא, למרות שבפנים רציתי לצעוק מכאב. אני מקווה שטיפות הדם שלי על הרצפה ליד מקומו יגרמו לו להרגיש אשם.