חיים במהופך

פרק 25 - עבריין

ישבתי בחדרי, מכוסה בשמיכה, ובהיתי בקיר. בהיתי בצבע הלבן מבלי למצמץ, עד שעיניי החלו לשרוף.
כשאמי נכנסה הביתה אפילו לא שמתי לב.
"מיי, הכל בסדר?" קולה של אמי נשמע קרוב לפתע, ושמתי לב שהיא נכנסה לחדרי.
מצמצתי במהירות והסתכלתי עליה, "כ-כן. מעולה." אמרתי חרש.
"איפה נועם?" אמי שאלה בהפתעה.
קימטתי את מצחי קלות. "הלך".
"למה יש פה שקית ברוקולי?". הסתכלתי על השלולית הקטנה שנוצרה מסביב לשקית הלבנה.
"הייתי רעבה," משכתי בכתפיי באיטיות. דיברתי ללא רגש. אם אתן לרגש לחדור לקולי הכל יצוף שוב אל פני השטח ואני אתמוטט.
"מיי, את שונאת ברוקולי. מה קרה?" אמי שאלה ברוך והתיישבה על המיטה לצידי. היא הסיטה קווצת שיער מפניי בעדינות. בלעתי רוק.
כמה שניסיתי להישאר רגועה, זה לא עזר. שפתי התחתונה החלה לרעוד, ודמעות התאספו בין עפעפיי.
אז נשברתי. התחלתי לבכות שוב, וסיפרתי לאמי הכל. על כמה שנועם היה נחמד בהתחלה, ואיך כל ההצגה הנחמדה הזאת קנתה אותי, על כל מקרה שאיכזב אותי, אבל עדיין נשארתי איתו, איך הוא בגד בי, ואמי ישבה והקשיבה.
זה הכל, היא הקשיבה ליפחותיי בשקט וחיבקה אותי כשסיימתי, כי שום דבר אחר שהיא יכלה לעשות לא באמת היה עוזר.
וסיפרתי לה הכל.
טוב, אולי לא הכל. גיא נשאר בסוד. הסוד שלי ושלו, כי אני בטוחה שגם הוא לא סיפר לאף אחד שום דבר.
אז גם אני לא אספר כלום. אני אשב בשקט ואראה אותו שמח ומאושר עם מישהי אחרת, עד שאתגבר עליו בהדרגה.
מתישהו אצטרך להתגבר עליו.

ישבתי בכיתה ובהיתי בכמה ילדים במסדרון בית הספר בזמן שדניאל קישקשה על כל הדברים המלהיבים שקנתה אתמול.
מי זו דניאל? היא התחליף של גיא בשיעורי מדעים. המורה העבירה אותה לידי במקום גיא, ומאז היא לא מפסיקה לדבר.
כבר הספקתי לשמוע על אוסף הנעליים שלה, על הריב שלה עם חברה ועל השרשרת שהחבר שלה קנה לה ליום האהבה.
"הוא חל רק בעוד יומיים, אבל אנחנו נותנים אחד לשני מתנות עוד משבוע שעבר," היא אמרה עם החיוך המעצבן הזה שלה. בתגובה הרמתי את גבותיי בחיוך מזויף, וכשהיא לא ראתה גלגלתי את עיני.
אז כן, יום האהבה חל בעוד יומיים, ולמרות שכבר איבדתי כל תקווה שגיא יזכר בי פתאום בסתר קיוויתי שהוא לפחות יעזור לי כשאני מתקשה במתמטיקה. למרות קור הרוח וה"קוליות" שהוא מציג כלפי חוץ, בפנים גיא גם קצת חנון בעצמו. הוא הרבה יותר טוב בלימודים ממני.
כשהצלצול טרטר בעייפות בסוף היום כמעט רצתי החוצה. לא יכולתי להישאר בכלא הזה עוד דקה אחת, ועשיתי ככל יכולתי כדי לצאת ממנו.

גיא

בסוף יום הלימודים הטלפון שלי צלצל, ואת השם שהופיע על המסך לא ראיתי מזמן.
כבר התרגלתי שאני יכול רק לדמיין את השיחה הזאת.
"הלו?" עניתי בהיסוס. לרגע חשבתי שזאת מתיחה, שמישהו השיג את הטלפון וחייג ממנו כדי להרוס לי את היום בצורה נוראית, אבל כעבור רגע הקול שפעם נשמע כל כך מוכר בקע מהטלפון וצמרמורת עברה בגבי.
"אה, אפשר את גיא?" אבי שאל בהיסוס.
בלעתי את הגוש שנתקע בגרוני ודמעות הציפו את עיניי. הוא לא זיהה אותי.
"זה.. זה אני, אבא. גיא," אמרתי חרש והתיישבתי על קצה המדרכה שליד האוטו שלי. ידיי החלו לרעוד ללא שליטתי.
"הקול שלך השתנה".
"כן... זה מה שקורה בדרך כלל," אמרתי בצחוק קל. העברתי את ידי על פניי באי אמון.
אני מדבר עם אבא שלי. עם פאקינג אבא שלי.
קמתי בקפיצה מהמדרכה ונכנסתי לג'יפ במהירות. התחלתי לנסוע בכיוון בית החולים.
"א-אתה-" אבי גמגם ומיד קטעתי אותו.
"אני בדרך אליך." אמרתי בבטחון. עם כמה שלא ממש הייתה לי אהדה לאבי, לא הייתי מוותר על הפגישה איתו.