חיים במהופך

פרק 31 - המתנה הכי טובה בעולם

לאחר שהייתי רחוקה מספיק מביתו של גיא הלכתי במהירות לחנות הקרובה שמוכרת כל מיני זבל ליום האהבה.
קניתי פרחים מיובשים בצבע אדום, אריזה גדולה של בלונים בצורת לב, נרות קטנים ומתנה לגיא.
בדרכי חזרה לביתו של גיא התקשרתי לאמו.
"מיי! מה נשמע?" קולה החביב של ענת נשמע מהטלפון.
"יהיה בסדר," אמרתי באנחה.
"קרה משהו?"
"טוב, אה, גיא ואני רבנו," התחלתי לדבר במהירות.
"זה מסביר כמה דברים," ענת מלמלה.
"אז אני רוצה לעשות לו הפתעה קטנה, וקצת תכננתי לעשות אותה בחדר שלו" אמרתי בחשש והתפללתי שענת מבינה לאן אני חותרת.
"הקוד הוא 2815, ומתחת לעציץ יש מפתח ספייר" היא אמרה במהירות ויכולתי לשמוע שהיא מחייכת.
"תודה רבה רבה רבה ענת" אמרתי בהתרגשות וליבי מיד נמלא שמחה.

גיא

"אוי, לא, רגע!" אמי קראה בלחץ רגע לפני שנאנחה ומלמלה "טלפונים טיפשיים" בכעס.
"מה קרה?" ניגשתי אליה. ליאור והחברים שלה היו עסוקים בפעילות כלשהי כך שהייתה ל הפסקה קטנה מהמסיבה. לילי הכריחה אותי להשתתף ביחד איתה ברוב הפעילויות עד עכשיו, ואם לומר את האמת - אני מותש.
"מה? אה, סתם," אמא מיהרה לנוד בראשה בביטול, ופתאום עיניה נפערו לגודל של שתי צלחות.
"אתה עדיין עושה את ההפתעה ההיא למיי?" אמי ניסתה להיראות שלווה, אך היה ברור שהיא לחוצה מאוד.
"כן, למה?" שאלתי בחשד.
אמי משכה בכתפיה, "סתם. אולי תישאר עם ליאור עוד קצת, אתה יודע כמה היא חיכתה למסיבה הזאת" היא הביטה בי ברוך ומזגה לעצמה לימונדה לכוס חד-פעמית ורודה.
"אמא, דיברתי עם לילי, הכל בסדר מבחינתה. היא ממש התלהבה כשסיפרתי לה שאני עושה הפתעה למיי," בחנתי את אמי בחשדנות.
"ואיך תיכנס לבית שלה? אתה לא יכול לפרוץ את הדלת הרי," אמי אמרה בדאגה, ולא הבנתי למה היא דואגת כל כך.
"דיברתי עם ההורים שלה, הכל בסדר, אמא, ואני צריך כבר לצאת." הרגעתי את אמי והלכתי להיפרד מלילי ולאחל לה שוב יום הולדת שמח. אני לא מאמין שהיא כבר בת עשר.
"רגע, גיא!" אמי קראה והלכה אחריי. צחקתי לעצמי והסתובבתי.
"מה אמא, מה?" שאלתי בחיוך, אך בפנים הייתי חסר סבלנות ללכת.
"איך אתה מגיע לשם?" אמי שאלה בלחץ.
"במונית, אמא," גיחכתי והלכתי להיפרד מלילי.
"לילי!" קראתי והרמתי את ליאור על ידי.
"אתה הולך?" היא שאלה. הנהנתי.
"ביי," לילי הדביקה נשיקה על לחיי וחיבקה אותי בכוח. "תפתיע את מיי טוב טוב" נשקתי למצחה של לילי והזכרתי לה לפתוח את המתנה שלי ראשונה.
"הכי ראשונה!" היא קראה בחיוך.
"גיא!" אמי קראה כשכבר הייתי עם רגל אחת מחוץ לדלת.
"שתהיי לי בריאה, אמא, כמה שאלות?" שאלתי בצחוק.
"כמה שאני ארצה" אמי שילבה את ידיה ברצינות.
"מה רצית?"
אמי היססה, אך לבסוף נאנחה ואמרה, "תשמור על עצמך" היא העבירה את ידה על לחיי. נשקתי למצחה.
"אני אשתדל" אמרתי ומיהרתי לצאת. פחדתי שלא אגיע מוקדם מספיק ומיי כבר תהיה בבית.

מיי

פרחים - יש.
נרות - יש.
בלונים - יש.
מתנה - יש.
גיא - נעלם.
יכול להיות שהגזמתי בתגובה שלי לפני כמה שעות? אולי הייתי צריכה פשוט לסלוח לו ולהמשיך הלאה כשיכולתי?
השעה הייתה כמעט תשע. ענת וליאור חזרו מזמן, וליאור כבר במיטה, ישנה. גיא לא לקח איתו את הטלפון, כך שלא יכולתי להתקשר אליו. לטלפון שלי נגמרה הסוללה, כך שגם אם גיא היה מתקשר, לא הייתי יודעת.
ענת גם היא נראתה לחוצה.
"אל תדאגי, הוא יחזור בסופו של דבר," היא ניחמה אותי.
"איפה הוא כבר יכול להיות?" שאלתי בתסכול והסתכלתי על מכוניתו של גיא מהחלון על מנת לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ בכל רגע את הסכר.
אני לא מאמינה ששוב הרסתי הכל.
שוב עשיתי טעות נוראית.
כששאלתי את ענת אם היא יודעת לאן הוא יכול היה ללכת היא אמרה שהיא לא יודעת.
כשחשבתי בעצמי לאן הוא יכול היה ללכת התוצאות היו הרסניות למדי, והביאו איתן עוד גוש שבקושי יכולתי לבלוע כדי למנוע את הדמעות.
התהלכתי לבדי בחדרו של גיא, מכבה את הנרות. לקחתי את המעיל שלי וירדתי במדרגות.
"ביי" קראתי לענת שישבה בסלון.
"לאן?" היא שאלה בהפתעה.
"הביתה" קבעתי.

כשעליתי במדרגות רגליי כמעט התמוטטו תחתיי. רעדתי כולי, למה לעזאזל לא לקחת מעיל חם יותר?
הכנסתי את ידי לכיס, אך לא היה שם כלום. בדקתי בבהלה בכיס השני, אך גם הוא היה ריק.
יופי, זה רק מה שחסר לי. הטלפון והמפתחות שלי נשארו בחדרו של גיא.
צלצלתי בפעמון. אמי פתחה לי את הדלת. התנפלתי עליה בחיבוק, ומיד הדמעות שבלמת קודם החלו לזלוג על לחיי.
"מיי, מה קרה?" אמי שאלה בדאגה.
"הרסתי הכל!" קראתי בתסכול. אמי חיבקה אותי.
"לא הרסת כלום. הכל בסדר".
"לא נכון, אני הרסתי הכל, גיא חושב שאני נוראית ו-"
"אולי תלכי לישון?" אמי קטעה אותי. משכתי באפי והנהנתי בתבוסה. דידדתי לחדרי, ובקושי פתחתי את הדלת.
העברתי את מבטי על החדר וכמעט התחלתי לבכות שוב. הכל היה מואר באור נוגה של נרות קטנים שפוזרו ברחבי חדרי, על מיטתי עוצב לב מפרחים טריים, ועל הרצפה חיכתה לי המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש ליום האהבה.
גיא ישן בשלווה על הרצפה, שעון על מיטתי. חייכתי למראהו והתיישבתי לצידו. רכנתי לעברו והנחתי את שפתיי בעדינות על שפתיו. קמתי על רגליי ולקחתי את השמיכה שלי מהמיטה. כשעוד הושטתי את ידי על מנת לקחת את השמיכה הרגשתי פתאום שתי ידיים חמות על מותניי, וכמעט מיד נפלתי מטה על גיא מהמשיכה שלהן.
"יום אהבה שמח" גיא לחש בקול צרוד משינה.
"יום אהבה שמח, ישנוני," אמרתי בחיוך.
"אז אני מבין שסלחת לי?" גיא עטף את ידיו סביב מותניי וקירב אותי אליו.
"דבר כזה בדיוק, אבל גם עם בלונים, מחכה לך בחדר כשתחזור הביתה" צחקתי בשקט. גיא הצטרף לצחוקי וקירב אותי לנשיקה.
"סליחה שהייתי קשה איתך" מלמלתי לשפתיו.
"אני סולח" גיא צחק צחוק חסר קול. "שנה הבאה בואי לא נלך לאכול פיצה, טוב?" שאל בחיוך. אוח אני מאוהבת בחיוך הזה!
"כבר יש לך תוכניות לשנה הבאה?" צחקקתי והנחתי את מצחי על מצחו של גיא.
גיא המהם בחיוב והנהן עם חיוך גאה על פניו, "ולשנה אחרי זה, ולשנה אחרי זה" גיא התחיל לצחוק והדביק אותי בצחוקו.
"אז אני מסודרת לכמה שנים טובות," העברתי את ידי בשיערו של גיא ורכנתי קדימה לעוד נשיקה עמוקה.

מכירות את זה שאתן הולכות הולכות הולכות
ופתאום משום מקום יש מולכן חומה?
או שאתן הולכות הולכות הולכות
ואז חוזרות כי אתן לא בטוחות שהלכן נכון ואז הולכות שוב, וחוזרות שוב, והולכו. וחוזרת וחוזר חלילה כי אין לכן פאקינג מושג איפה אתן?
ככה מרגיש מחסום כתיבה.