חיים במהופך

פרק 24 - קר

"מיי, את לא מבינה כמה אני מצטער על מה שעשיתי. אני כל כך מתגעגע אלייך, זה משגע אותי. היא - מי שאת לא חושבת שזו הייתה - נשארה בעבר. זה היה חד-פעמי. אני צריך אותך לידי, מיי," נועם אמר בשקט וקם ממיטתי. נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי לא לבכות. גוש גדול עמד באמצע גרוני ואיים לשחרר את הדמעות או לחנוק אותי. כנראה שניהם. אני אבכה ואחנק מהדמעות, או אחנק ואבכה כתוצאה מכך.
חד-פעמי. כן, בטח.
זה בדיוק גם מה שאיתן אמר לי פעם, "זה היה חד פעמי", אבל כמעט כל הבנות היו מקרה חד-פעמי אצלו. וכך גם אני.
אני לא אתן לאף אחד להתייחס אליי ככה יותר. אזרתי ביטחון, ופתחתי את פי לדבר, אך כשדיברתי קולי רעד. קירקר, אפילו.
"אל תדבר שטויות, נועם," אמרתי חרש. נועם צעד והתקרב אליי. "גם אם זה היה חד-פעמי - ואני לא בטוחה שזה אכן היה כזה - זה לא משנה. אני החלטתי את ההחלטה שלי, ואתה לא תהיה חלק ממנה. זה נגמר, נועם" אמרתי בקול רועד. לא רציתי לראות אותו, לא רציתי להיזכר בעבר, ובהחלט לא רציתי לריב עם אף אחד.
רק רציתי שיניחו לי לנפשי.
"מיי," נועם הושיט את ידו בכדי להסיט קווצת שיער מפניי אך העפתי אותה בתנועה חדה.
"אל תיגע בי" קבעתי בנוקשות. מראהו הגעיל אותי. נוכחותו בחדרי הגעילה אותי.
הגעילה אותי העובדה שעד לפני בערך שבוע כבר הייתי כנראה במיטה, ולא לבד.
נועם הגעיל אותי.
"מיי!" קולה של אמי נשמע מהסלון. נועם התרחק ממני קצת.
תודה לאל! היא באה להציל אותי ממנו?
"כן, אמא?" שאלתי בקול רם, מנסה לשמור על קולי שלא יירעד, אך שגם לא יהיה יותר מידי מלא תקווה.
"הלכתי שנייה לסופר, לקנות לך משהו?" אמי שאלה. לא! אל תלכי, התחננתי בליבי.
אל תשאירי אותי לבד איתו!
"לא" אמרתי. אמי נפרדה וכעבור כמה רגעים הדלת נטרקה.
למה?
למה הפקרת אותי בעת צרה, אם?
"מיי, אני-" נועם התקרב אליי שוב אך צלצול הטלפון שלי עצר אותו. הוא הסתובב והביט על הטלפון שלי שנח על השולחן.
הצלצול הגואל!
שעטתי לכיוון הטלפון, אך נועם כבר שם עליו את עינו.
"תראו, תראו, תראו," הוא אמר בארסיות והרים את הטלפון שלי.
"תעזוב את הטלפון שלי" קראתי בכעס וניסיתי לחטוף אותו מידו, אך לצערי הוא גבר עליי בגובהו. הוא הרים את ידו, יחד עם הטלפון, הרחק-הרחק ממני. הוא הסתכל על המסך והרצין. אבל אז גבותיו התקרבו זו לזו והוא חייך חיוך שטני.
נועם החליק באצבעו על המסך וענה לשיחה במקומי.
חתיכת..
"מצטער, מיי לא יכולה לענות לטלפון כרגע," נועם אמר ברוגע בזמן שנאנחתי והתמתחתי ככל יכולתי כדי להשיג את הטלפון שלי חזרה. "היא..." נועם היסס קלות כשראה שאני כמעט מצליחה להפיל מידו את הטלפון שלי ותפס בידי בכוח. פלטתי זעקת כאב, אך לא נראה שזה הזיז לו משהו. "עסוקה" הוא אמר לטלפון. אחיזתו התהדקה יותר ויותר סביב מפרק ידי, ובקושי יכולתי לזוז.
זו לא יכולה להיות אמא שלי, או אבי, אחרת נועם לא היה עונה במקומי, או אפילו מרים את הטלפון מהשולחן.
זו בטח ריקי, או טל, חשבתי.
"ת-תעזוב!" זעקתי. נועם הצמיד אותי לקיר בעזרת גופו. ריחו מילא את אפי ובחילה עלתה בי.
ולחשוב שעד לא מזמן אהבתי את הריח הזה. טוב, אולי לא אהבתי, אבל לא הייתה לי בעיה איתו.
"ביי, גיא," הוא אמר במתיקות וזרק את הטלפון שלי על מיטתי. כשהוא הסתובב והסתכל עליי ממש יכולתי לראות את השמחה לאיד נוצצת בעיניו.
"יכול להיות שלא רק אני בגדתי?" הוא שאל בתמיהה מזויפת. התנשמתי במהירות וחשבתי על ה.. מה שעשיתי.
הרגשתי את חום גופו של נועם דרך בגדיו, עבים ככל שיהיו, וזה עורר בי סלידה. רציתי להימלט מפניו, אך לא הייתה לי האפשרות.
הבל פיו דיגדג את אוזני כשהוא דיבר.
"יכול להיות ש..גם את, הלכת ו... השתעשעת לך עם גיא?", נועם שאל ומבטו כמו הביט לתוך נשמתי, סקר ובחן כל פרט קטן ביותר.
"את יודעת, רציתי להתנצל, לומר כמה אני מתגעגע וכל השטויות האלה, אבל, פשוט לגיא יש תזמון כל כך טוב, שהוא גרם לי לשכוח מכל זה" ניסיתי לדחוף את נועם מעליי, אך לא הצלחתי. הוא היה חזק מידי, והצליח להחזיק אותי במקומי מבלי להשתמש בידיו.
יד אחת של נועם החזיקה את ידיי מעל גופי בחוזקה, הצמידה אותן אל הקיר מאחוריי בכוח, בזמן שידו השנייה טיילה על גופי בפולשניות ואחזה בישבני.
"תעזוב אותי" התכוונתי לצעוק, אך קולי נשבר באמצע ויבבה חנוקה המשיכה את המילה.
"גיא," נועם החל לומר בזמן שראשו ירד אל צווארי. הבל נשימתו על עורי צמרר אותי. "לא יהיה פה בשביל להציל אותך," אמר בהתנשפות.
"גיא," הוא התנשם במהירות ונד בראשו, "לא יכול לספק אותך כמוני" ידו של נועם החלה לזחול מתחת לחולצתי.
נדתי בראשי במהירות. "אל תדבר על גיא," פלטתי בהתנשפות. ידיי התעייפו וכמעט הפסקתי להאבק בנועם. ניסיתי להרים את רגלי ולבעוט בו, אך הוא תפס את רגלי בין רגליו וצחק.
"חשבת שזה יעזור, הא?" אמר בחיוך ערמומי.
"תעזוב אותי" אמרתי, מתנשפת.
"למה לי?" נועם הצמיד אותי אל הקיר עוד יותר. "את רימית אותי, שיקרת לי. לא אהבת אותי," אחרי כל חלק נועם כמעט הכה את גופי כנגד הקיר.
"גם אתה שיקרת," צייצתי. גבי, ראשי, כתפיי וידיי כאבו, אך עדיין איכשהו הצלחתי לדבר. "אתה בגדת בי, ולא ניסית אפילו להכחיש," אמרתי בקול חנוק.
למה כשאין לי כוח לדבר עם אף אחד כולם מתרוצצים סביבי אבל כשאני צריכה מישהו - מישהו! אפילו אב הבית של בית הספר מבחינתי - אף אחד לא נמצא?
"אני לפחות הודתי בזה," נועם לחש לאוזני בקרירות. צמרמורת עברה ברחבי גופי כשהוא הצמיד את שפתיו לצווארי.
"לא בגדתי בך. אפילו לא פעם אחת." נכון? נשיקה - אפילו לא על השפתיים! - לא נחשבת כבגידה, לא?
לפתע נועם הפסיק לזוז, ולא דיבר. רק עמד צמוד אליי ונשם. התנשף, ליתר דיוק.
לא ידעתי לאן להסתכל, או מה לחשוב. עיניו של נועם נעצמו, אך עדיין הרגשתי כאילו הוא יכול לראות מבעד לעפעפיו.
"אבל לא בי התאהבת." הוא לחש, כל כך בשקט שלרגע התבלבלתי ולא הייתי בטוחה אם לחש זאת לי או לעצמו.
רעש חזק נשמע מאיפושהו בדירה, ואחריו עוד כמה דפיקות. קול גברי צעק - מבעד לדלת הכניסה, כנראה - וניחשתי שהוא זה שגם דפק על הדלת בהיסטריה.
נועם עזב את ידי והתרחק ממני, פניו נפולות. "תשמרי על גיא." אמר ויצא מחדרי.
נשארתי צמודה לקיר והקשבתי לקול צעדיו מתרחק. לא עבר רגע אחרי שנועם פתח את דלת הכניסה לדירה ומיד קולו הכעוס של גיא נשמע בקולי קולות.
"מה עשית לה?!" הוא צעק. שטף של קללות יצא מפיו בצעקה ונדמה כי החל להרביץ לנועם.
בין הזמן שבו גיא החל לקלל את נועם ולזמן בו הוא הגיע בריצה לחדרי התחלתי לבכות. חום מעיק צרב בארובות עיניי ולאט לאט העולם החל להתמלא במים. הלטתי את פניי בידיי ובהדרגה החלקתי מטה אל הרצפה.
חרטות החלו למלא את מוחי.
אני הייתי צריכה להתנצל.
הייתי צריכה לומר לו.
צריכה לנשק אותו כשהייתה לי ההזדמנות.
לדבר.
הייתי צריכה רק לדבר עם גיא וכל זה היה נמנע. כל הדמעות, הלילות חסרי השינה, המכות והסימנים הכואבים על העור.
אבל זה היה מאוחר מידי.

גיא השכיב אותי בעדינות על המיטה שלי וכיסה אותי בשמיכה.
"קר לך?" הוא שאל בדאגה והתיישב על קצה מיטתי. נדתי בראשי באיטיות. עיניו של גיא התרוצצו ממקום למקום, לא מצאו מנוחה. הוא הסתכל על מפרקי היד האדומים שלי וקם ממקומו.
"אני אביא לך קרח," גיא אמר ופנה לצאת מהחדר. חייכתי בהיסוס, אך הספקתי לקרוא לו בדיוק בשניה לפני שיצא מחדרי ונעלם במסדרון לחלוטין.
הספיק שאמרתי את שמו של גיא בשקט והוא מיד הסתובב והסתכל עליי בשאלה.
"תישאר איתי," ביקשתי. זזתי קצת הצידה ופיניתי לגיא מקום לצידי מתחת לשמיכה.
גיא הסיט ממני את מבטו בהיסוס. ראיתי שהוא מתלבט.
גיא החל לגמגם, אך מיד פטרתי אותו מהמבוכה. "או ש.. פשוט, אני אסתדר בלי זה. אני צריכה את הקרח הזה," אמרתי בשקט.
גיא הלך. שאפתי אוויר ונשפתי אותו ברעד.
הייתי על סף שבירה כשגיא בא והגיש לי שקית ברוקולי קפוא, אך הסוויתי את הדמעות ככאלה של כאב.
"א-אני צריך.. צריך ללכת," גיא מלמל. הוא לא הסתכל עליי.
הרגשתי את המבוכה הסמיכה שנתלתה באוויר. "זה בסדר," צייצתי. "אני אסתדר".
גיא העיף אליי מבט קצרצר ויצא מחדרי. כעבור רגע נשמעה טריקת דלת הכניסה, אחריה טריקת דלת הכניסה לבניין ושניות אחריה גם דלת מכוניתו של גיא.
זרקתי את שקית הברוקולי בכוח והיא הוטחה על הקיר ברשרוש.
לא כאב לי. כלומר, פיזית.
לא הייתי צריכה את השקית הזאת.
הייתי צריכה את גיא.
רק את גיא, לצידי.
טוב, אולי בסוף כן כאב לי קצת, הייתי צריכה גם את שקית הברוקולי.

איך חשבתן שזה היה גיא בהתחלה.
אתן לא מבינות כמה פעמים שכתבתי את הפרק הזה! גרסה כזאת וכזאת ואפילו אחת שבה נועם אומר שהוא בכלל מאוהב בגיא מרוב שנגמרו לי הרעיונות.
סתם, לא באמת כתבתי את הגרסה האחרונה אבל לפחות יש לי משהו מוכן.
אז זאת הגרסה האחרונה, שהכי אהבתי. מקווה שגם אתן❤