חיים במהופך

פרק 19 - דופק

אל תפעילו את הסרטון עדיין

במהלך כל הארוחה רגשות האשם ייסרו אותי. השיחה סביב השולחן קלחה, והאווירה הייתה נהדרת, כמו בחג, אבל לא יכולתי להשתתף. בחילה אחזה בי, מה לעזאזל עשיתי?!
אל תיתממי, את יודעת מה עשית. את בדיוק כמוהו, קול לחש בראשי.
אני לא, אני לא בוגדת, ניסיתי לשכנע את עצמי. האם נשיקה נחשבת לבגידה?
נשיקה מובילה לדברים אחרים. דברים גרועים יותר.
שמתי את מרפקיי על השולחן והשענתי את ראשי על ידיי. תוך כמה רגעים מישהו בעט ברגלי קלות.
'את בסדר?' שפתיו של גיא אמרו ללא קול.
נענעתי בראשי לשלילה.
את בדיוק כמוהו את בדיוק כמוהו את בדיוק כמוהו, צרח קול בראשי.
קמתי והלכתי לחדרי במהירות. סגרתי אחריי את הדלת ונשכבתי על המיטה בבכי.
אני בדיוק כמוהו, חשבתי. אני בדיוק כמו האידיוט ששבר לי את הלב.

גיא

מיי נראתה נורא; היא הייתה לבנה כמו סיד אך נראה כי תקיא בכל שנייה.
לקח לרגלי כמה רגעים למצוא את שלה - ביניהם רגע מביך בו בטעות בעטתי באבא שלה - אבל לבסוף בעטתי בה, לא חזק מידי, אבל מספיק כדי לעורר את תשומת ליבה.
כשהיא הרימה את מבטה מהשולחן היא נראתה על סף דמעות. לפתע נהייתי עירני וכל שריר בגופי צעק 'תעזור לה!'.
'את בסדר?' לא רציתי להפנות אל מיי את כל תשומת הלב של כל היושבים, נראה שתשומת הלב שלי בלבד מקשה עליה.
מיי נדה בראשה באיטיות, השתהתה רגע וקמה ממקומה.
רציתי, כל כך רציתי מיד לקום ולבוא אחריה, אבל התעכבתי בתהייה אם לא נמאס למיי ממני. בזמן האחרון הייתי בשבילה כזה קוץ בתחת, אך כשקמתי ממקומי, אמרתי להוריה שאני אטפל בזה והלכתי לחדרה היא לא התנגדה כשחיבקתי אותה.
טוב, ברבע השעה הראשונה שהייתי בחדרה של מיי היא התנגדה והתחננה שאלך, אבל בסוף התרפקה בידיי.
לעטוף את גופה השברירי של מיי בידיי, להרגיע אותה ולהקשיב לה מדברת גם הלחיץ וגם הסיר אבן מלבי בו זמנית. איכשהו ידיי הצליחו לרעוד ולהיות יציבות ומרגיעות באותו זמן.
זאת הייתה ההרגשה הכי טובה שהרגשתי עד כה.

עכשיו תפעילו את הסרטון

כשמיי נרגעה והחלה לספר על רגשות האשמה שלה, שנינו ישבנו על רצפת חדרה, מכורבלים יחד בפינה. כל כך פחדתי שהיא תרגיש את ליבי שהלם בקצב מהיר מהרגיל - דבר שעד כה לא קרה בסביבת נערה, כשלא עשינו... דברים - אבל בשלב כלשהו כבר שכחתי ממנו, והתרכזתי במיי.
"הכל התחיל בסוף כיתה ח'," היא התחילה לספר.
"ח'?" שאלתי. "לא קצת רחוק מידי?".
"שקט," מיי נתנה מכה קטנה לזרוע שלי והמשיכה. חייכתי לעצמי.
"קראו לו נאור. נאור - מלך השכבה. תאמין או לא, גם אני הייתי אחת מה"מקובלים". כולם תמיד רמזו לי, הריצו שמועות והציקו לי שנאור מאוהב בי. אני כמובן לא האמנתי לזה, נשארתי בסביבה הנוחה שלי.
"בקיץ תמיד היינו הולכים לבריכה השכונתית, שלא רחוק ממנה הייתה חורשת עצים קטנה. יום אחד היינו קבוצת חברים בבריכה, נאור כמובן גם היה שם. כשהוא ניגש אליי וביקש שאלך איתו לחורשה כי הוא רוצה לומר לי משהו ישבתי על שפת הבריכה עם כמה חברות, ולא ידעתי מה לעשות. ה"חברות" שהיו לי אז שיכנעו אותי ללכת, ובחורשה נאור התוודה שכל השמועות והרמיזות היו נכונות, והוא היה מאוהב בי. מפה לשם, עד המחצית הראשונה של כיתה ט' כבר היינו הזוג הכי.. "נחשב".. בשכבה." מיי נעצרה לרגע, ובהתה ברצפה במבט חלול שהביע רגש, הייתי בטוח, רק לא ידעתי איזה רגש.
"הוא היה הנשיקה הראשונה שלי," מיי אמרה בשקט. המשיכה להסתכל על הרצפה.
"הוא עבר. נגמר," אמרתי בניסיון לעודד את מיי - למרות שלא הבנתי איך הסיפור קשור להתמוטטות הפתאומית שלה - אך היא רק פרצה בצחוק ונדה בראשה לשלילה.
"לא, הוא לא הסיפור," מיי הסתכלה עליי בחיוך, בעיניה הכרת תודה. "הסיפור האמיתי הוא, זה שגרם לי להיות כל כך מאושרת עד שהתעוורתי ולא ראיתי מה קורה סביבי.
"אתה מבין, אחרי שאני ונאור נפרדנו - החלטה הדדית, דרך אגב - הבנתי שאני לא צריכה מישהו אחד כדי להיות מאושרת, כביכול. את הקיץ בין כיתה ט' ל-י' העברתי בתימרון בין בנים למסיבות. לקראת סוף הקיץ כבר היה לי מוניטין של.." מיי עצרה לרגע וחשבה, "טוב, כמו שיש לך עם בנות" אמרה כעבור רגע. אני יודע שלא הייתה לה כוונה לפגוע, ואני מודע לכך שאני נחשב סטוציונר, אבל כאב לי שזה מה שמיי אמרה.
ועוד יותר כאב שהיא אמרה את זה בלשון הווה.

"כבר בתחילת כיתה י' הסתבכתי בבית הספר. ציונים גרועים, חברים גרועים. הכל גרוע. אבל יום אחד המורה העבירה אותי מקום בכיתה, וישבתי ליד בן, שלא ממש שמתי אליו לב עד אותו יום.
"כמעט מיד המורה העבירה אותי שוב, כי דיברנו כל כך הרבה. הילד ההוא, היה לי כל כך כיף לדבר איתו." מיי עוצרת וצוחקת צחוק חסר הומור. "הוא... אפשר לומר, יצר את מי שאני היום. הפך אותי לילדה טובה. הפכנו לידידים טובים, ומזה לזוג, אחרי שהוא הפחיד למוות אותי ואת החברות שלי בטיול השנתי. ישנו באוהלים, והוא סיפר לנו סיפור מפחיד וניצל את הפחד שלנו בלילה."
נשימתה של מיי נעשתה כל כך רדודה שפחדתי שהיא נרדמה. אבל ידה נעה במעלה ובמורד ידי, ועד כמה שזה דיגדג אותי, לא העזתי להזיז את ידה משלי.
"איתן," מיי אומרת לפתע.
"איתן, ככה קראו לו. הוא בגד בי, וצחק על היותי פתיה, שהאמנתי לשקרים שלו. אמר שלא אכפת לו מרגשות, הוא רוצה גוף. הוא לא אמר את זה במילים האלו, אבל אני מעדיפה לחשוב על זה כך, כדי לא להימשך יותר מידי לבנים כמוהו.".
בנים כמוהו. לא יכולתי שלא לתהות אם מיי חושבת שאני בן כמוהו.
אבל עכשיו היא בזרועותיי, ומקודם היא נישקה אותי, זה אומר משהו, לא?
"נהייתי תולעת ספרים, בלי בנים," מיי משכה באפה ושקעה במקומה, התמקמה ביתר נוחות עד כמה שאפשר להיות בנוח על הרצפה.
"ומה קרה?" שאלתי בשקט וקירבתי את ראשי לראשה.
"מה זאת אומרת?"
"טוב, נועם.." אמרתי בהיסוס.
"אה. נועם," מיי אמרה ביובש. "נשיקה לא נחשבת בגידה, נכון?" שאלה בשקט.
בגידה.
זה אומר שהיא לא נפרדת ממנו?
"אני לא יודע... תלוי עד כמה את רוצה את הנשיקה," הידקתי את ידיי סביבה ובתגובה מיי חייכה קלושות והצמידה את ראשה לחזי.
"הדופק שלך ממש מהיר" היא אמרה בשקט וברוגע, אצבעה ציירה מעגלים על חזי.
לא אמרתי כלום, רק חייכתי לשיערה.