חיים במהופך

פרק 26 - לוותר

מיי

בוקר.
הכיתי את כפתור ה'נודניק' על השעון המעורר שלי ובאי רצון התארגנתי לבית הספר. בדרך לשם, ראיתי את הג'יפ של גיא חולף ברחוב וכמעט פרצתי בבכי באמצע הרחוב.
עברתי בשער האפור וגררתי את רגליי לשיעור המשעמם. חלפתי מול מקומו של גיא בכיתה בניסיון כושל לא להרגיש כלום, אך גיא ישב שם ודיבר עם כמה חברים כך שהייתי חייבת להסיט את מבטי לפני שהוא יקלוט שהסתכלתי עליו.
הרגשתי שאני חוזרת להיות אותה מיי של תחילת שנה. מיי שכולם היו קוראים לה חנונית.
מיי שגיא היה מעצבן אותה.
אבל גיא כבר לא עצבן אותי. האושר שלו לא עצבן אותי. עצבנה אותי המחשבה עליו מאושר בלעדיי.
בשיעור השני יצאתי לשירותים, אך מצאתי את עצמי משוטטת ברחבי בית הספר עם שום דבר מעשי שאוכל לעשות. ביקשתי ממרים האחות אישור להעדר מהשיעור בטענה שיש לי כאבי בטן.
כמובן שמרים לא קנתה את זה, אבל היא אוהבת אותי אז היא נתנה לי אישור בכל זאת.
בהפסקת האוכל, בעזרת כמה מטבעות, קניתי לי כריך קטן מהמכונה שבמסדרון והעברתי את ההפסקה בניסיון להיעלם מעיני כולם. לא נראה שזה הפריע לאף אחד.
טוב, לא ראיתי אף אחד שאני מכירה, כך שזה שנראה כאילו היעדרי לא מפריע לאף אחד.
בתחילת השיעור השלישי נכנסתי לכיתה רק כדי להראות למורה את הפתק ממרים, וחזרתי לשוטט בבית הספר.
אחרי כמה דקות של שיעמום עליתי במדרגות לקומה השלישית והאחרונה של המבנה, ונכנסתי לספרייה.
להפתעתי, מקומי הכבר-לא-כל-כך-קבוע שלי היה תפוס. התקרבתי לחלון ממש קצת, מספיק רק עד כדי שאראה את פניי הנער שישב שם.
כשראיתי מי ישב על אדן החלון חייכתי לעצמי, ובמקום ללכת אל מאחורי כוננית ספרים כמו בכל פעם שהוא ישב כאן הלכתי לאדן החלון הצמוד לזה שעליו ישב, והתיישבתי מולו.
טכנית, הפרידה בינינו מחיצת עץ עליה אפשר להשעין את הגב כשיושבים, אבל עדיין החשבתי זאת כ-מולו.
"מזמן לא דיברנו," הוא פצה את פיו ראשון.
"כן.." אמרתי בשקט.
"התגעגעתי לזה" הוא אמר לפתע, ולא ידעתי אם זה גיא מדבר, או החלק בו שישב כאן והקשיב לי במקום ללמוד.
"גם אני," אמרתי אחרי כמה שניות בהן לא הייתי בטוחה מה לומר.
"אני יודע.. שלרוב, את סיפרת לי דברים אבל.. אפשר לספר לך משהו?" הוא שאל בהיסוס.
"אה, כן. ב-בטח" אמרתי בהתרגשות וחיכיתי בקוצר רוח לדבריו.
"היום, לפני חמש שנים, אבא שלי, אמ.. אה לעזאזל עם זה, הוא נהג ועבר ברמזור אדום, ו.. הוא התנגש במכונית אחרת. שני אנשים מתו, אמא ובן. אבל הוא שקע בתרדמת. קומה. היום הוא אמור היה להיות בקומה חמש שנים, יום אחד לפני יום ההולדת של אחותי הקטנה. הוא, אמ- התעורר, לפני כמה ימים ו.." קולו של גיא נחלש בהדרגה, עד ששקט לגמרי.
ישבתי במקומי ובהיתי בנעליי. עיניי היו קרועות לרווחה, וגרוני יָבַשׁ לפתע.
עכשיו הבנתי למה זה היה נושא כל כך רגיש לגיא. הרגשתי כמו הבן אדם הכי טיפש עלי אדמות. לא היה לי שמץ למה, אבל כך הרגשתי.
"זה.. זה הרבה מידע לעכל," גמגמתי בשקט.
במשך כמה דקות כל שהקשבתי לו היה קול נשימותינו השקטות, כי זה גם כל מה שיכולתי להתרכז בו.
חשבתי על כמה שחייו של גיא היו לא רגילים. כמה שחייה של אחותו היו.. מפתיעים.
ליאור בכיתה גימל, איך לעזאזל היא השלימה עם העובדה שהיא לא יכולה לדבר עם אביה, למרות שהוא חי ונושם?
"מיי, אני.." גיא מלמל לפתע. כל מחשבותיי נקטעו באחת כשהרמתי את ראשי, כאילו שיכולתי לראות את פניו.
"את יכולה.." גיא התחיל לדבר בשקט אך מיד קטעתי אותו.
"אם אני מפריעה אני אלך" אמרתי במהירות וקמתי על רגליי. התחלתי ללכת בכיוון היציאה, אך כמה צעדים נשמעו מאחוריי ולפתע ידו של גיא אחזה בידי, ושנינו היינו קרובים יותר מאי פעם.
"התכוונתי לשאול, אם את יכולה לבוא קרוב יותר?" גיא לחש והצמיד את מצחו למצחי.
"מה.." קולי היה כל כך שקט שאני בקושי שמעתי אותו. "חשבתי שאתה המשכת הלאה," אמרתי בקרירות והרמתי גבה אחת.
גיא נד בראשו במהירות. "לא," הוא אמר בנשיפה. "לא, אף פעם לא המשכתי הלאה, מיי" גיא הוליך אותי אחורה לאט לאט.
מעדתי אחורה, אך ידו של גיא הייתה על גבי ומנעה ממני מליפול.
"מה עם שחר?" שאלתי בשקט ובהדרגה נכנעתי וקירבתי את ראשי לראשו של גיא.
גיא שוב נד בראשו, "לא נגעתי בה," גיא הצמיד אותי למדף ספרים ונצמד אליי עוד קצת.
שפתיי נפשקו בשקיקה. כל כך קרוב..
"אבל המשכת הלאה, גיא. ויתרת עליי," לחשתי, למרות שכבר ממש יכולתי לטעום את שפתיו.
"לא ויתרתי עלייך" גיא לחש בהתנשפות, "מיי, אני אף פעם לא אוותר עלייך" ידיו של גיא נחו על מותניי בעדינות, והעברתי את ידי על שלו. ידיו התהדקו סביב מותניי, ובתגובה כרכתי את ידי סביב צווארו.
הרמתי את ראשי, וגיא הרכין את שלו וכבר הרגשתי את שפתיו על שלי אבל..
לא יכולתי.
הרחקתי את ראשי והשענתי אותו על הספרים מאחוריי.
"מה קרה?" גיא שאל בהפתעה.
"מצטערת.." מלמלתי והרחקתי אותו מעליי. נחלצתי מחיבוקו של גיא ויצאתי מהספרייה בהליכה מהירה.
"מיי!" גיא קרא ורץ אחריי.
התיישבתי על המדרגות, וכשגיא עבר לידי בריצה הוא כמעט פיספס אותי.
"מיי," הוא התיישב לצידי. "מה זה היה?" הוא שאל בהלם.
"א-אני.. לא יודעת" נאנחתי בעייפות והלטתי את פניי בידיי. "פשוט.. אתה.. אוף, למה זה כזה מסובך?" השענתי את ראשי על ידיי בייאוש.
האמת, שום דבר לא היה מסובך מבחינתי.
הכל היה פשוט כל כך: גיא המשיך, אני נתקעתי עם ההתאהבות הזאת בו, והכל גרוע. זהו.
פשוט לא היה לי מה לומר.
"מיי, זה לא חייב להיות מסובך אם תביני-"
"אבין מה? שאתה מאוהב בי? שלא ויתרת עליי?" התפרצתי בכעס וקמתי על רגליי. "זה לא נראה ככה, כי פאקינג התעלמת ממני בשבוע האחרון!" הרמתי את קולי בתסכול.
"התעלמתי ממך?!" גיא קם והסתכל עליי כאילו השתגעתי. "לא יכולתי להוציא אותך מהראש בשבוע האחרון! את משגעת אותי, מיי, עוד לא הבנת?" גיא הסתכל ישר בעיניי, וייאוש אמיתי נראה בעיניו.
איפה כל זה היה לפני שבוע?
גילגלתי את עיניי. "משגעת באיזה מובן?" שאלתי במרירות.
"במובן שאני משוגע עלייך, בין אם את רוצה את זה או לא!" גיא הסתובב ולא הסתכל עליי. הוא העביר את ידיו בשיערו בלחץ.
"אז למה כעסת? למה התעצבנת כשניסיתי לעזור לך? למה גרמת לי להאמין שהרסתי הכל ולא אוכל לדבר איתך יותר?" קולי דעך בהדרגה ללחישה צרודה ודמעות צרבו את עיניי ואיימו להתפרץ ללא שליטתי.
"כי אני אידיוט, בסדר?" גיא הסתובב והסתכל עליי. "אני מטומטם כי נתתי לך לחשוב ככה!" גיא העביר את ידו על פניו וחזר לשבת על המדרגות.
עמדתי והסתכלתי על הרצפה במשך כמה זמן, וחשבתי על מה שאמרתי. על מה ששנינו אמרנו.
ירדתי במדרגות במהירות ויצאתי לחצר בית הספר. אולי לא הייתי כל כך מוכנה לזה כמו שחשבתי.

ישבתי על ספסל והתחממתי בשמש. נהיה לי חם, ועוד היה עליי ג'קט, אך לא היה לי כח להוריד אותו.
הסתכלתי על החצר הרחבה והתבוננתי בכל פרט קטן ולא חשוב. בדיוק כשבחנתי את דלת הכניסה הפתוחה לרווחה גיא הגיח ממנה, מבטו מבולבל ומודאג.
בדיוק כך הרגשתי; מבולבלת ומודאגת. עד עכשיו כל כך רציתי שגיא ידבר איתי שוב, כל כך ייחלתי לזה, אבל עכשיו כשהוא דיבר.. משהו מרגיש לא במקום.
"מיי!" גיא קרא כששם לב איפה אני. הוא בא והתיישב לידי, ואני בתגובה נשכבתי על הספסל והנחתי את ראשי על ברכיו.
"היי" אמרתי חרש והסתכלתי מעלה אל גיא.
"היי" גיא גיחך והחל לשחק בשיערי. כך נשארנו לשבת: אני שוכבת על גיא והוא משחק בשיערי. ישבנו כך במשך כמה דקות, בשקט מוחלט, עד שגיא התחיל לדבר.
"התגעגעתי אלייך" הוא אמר בפשטות.
"גם אני התגעגעתי אלייך" אמרתי וחייכתי קלושות.
"אני רוצה לדבר איתך שוב," גיא הבריש את שיערי באצבעותיו, ועיניו הירוקות נצצו באור השמש.
"אף אחד אף פעם לא מנע ממך" אמרתי בשקט. גיא שתק בתגובה, והמשיך להעביר את אצבעותיו בשיערי.
"אל תשתוק" קולי כמעט נשבר באמצע המשפט. "כל השבוע שתקת. נמאס לי כבר, תאמר משהו!" בתוך תוכי התעצבנתי כל כך שרציתי להכות את גיא. כל כך הרבה שקט, כזאת דממה נצחית. איך אפשר לחיות ככה?
"מה את רוצה שאני אומר?" גיא שאל בשקט, ואני התרוממתי לישיבה והסתכלתי עליו בעיניים דומעות.
"למה לא דיברת איתי?" שאלתי והבטתי ישירות לתוך עיניו הירוקות. "אתה יודע איך.. בכיתי בגלל זה?".
הסתכלתי על גיא בולע רוק. "כנראה ש..פשוט לא ידעתי מה לומר. פחדתי שהרסתי הכל" הוא אמר והעביר את ידו על פניו.
פחדתי שהרסתי הכל. נראה ששנינו לא כאלה שונים כמו שחשבתי שאנחנו.
עצמתי את עיני, וגיא קירב אותי אליו וחיבק אותי. "אני לא רוצה שתבכי בגללי" הוא מלמל בשקט.
הוא הצמיד את שפתיו למצחי, אך מילותיו לא היו רכות כמו שפתיו.
"איפה את היית?" הוא שאל. "לאן נעלמת כשאמרתי שאני רוצה שתרצי להיות שלי?" בקולו היה טון נעלב. זה כאב כל כך. למה כל הטוב האמיתי חייב לבוא אלינו כשכבר יש לנו טוב מזויף? כדי שנדחה אותו ונבין כמה נפגענו רק אחרי שההונאה של הטוב המזויף מתגלה?
"הבנתי שאני לא יכולה לחיות בלעדיך מאוחר מידי".

אוחחחחח איך ייבשתי אותכןןןן
סליחה סליחה סליחה, יש לי עוד פרק מוכן ומבטיחה שאני אעלה אותו בעוד איזה שלושה ימים ככה❤
שבת שלום לכולן❤