נקודת מבט לואי#
יצאתי לשירותים ברגע שסיימתי לטפל בבעיה שלי, עובר דרך הארונית שלי,מהר ככל האפשר כדי לקחת את ספרי מתמטיקה, לפני שאני נכנס לכיתה.
"הו, הנה אתה לואי, אתה יכול לקחת את המושב ליד מר סטיילס" מר רוג'רס אמר, לפני שאפילו קיבלתי הזדמנות לבחור כיסא בעצמי.
בלעתי את רוקי, והנהנתי, מחפש את המושב ליד הילד עם התלתלים. הוא ישב במושב האחורי של הכיתה, התמקדותו בעבודה תוך כדי שנשך את שפתו התחתונה שלו. להגיד שזה לא הדליק אותי, יהיה זה שקר. לעזאזל איתו!למה הוא היה צריך להיות כל כך חתיך?
ניגשתי אל הארי,לא עשיתי הרבה רעש, והתיישבתי במושב לידו.
בסדר,אני לא רוצה להתיידד איתו...אבל זה רק בגלל שרציתי אותו יותר מידיד! למה הוא לא נותן לי זמן להסביר את עצמי? הוא פשוט בורח.
פתחתי את הספרים שלי והתחלתי לעבוד, למרות שלא יכולתי. המחשבה על כך שהארי שונא אותי כי למעשה אמרתי לו שאני לא רוצה להיות חבר שלו...זה היה בלתי אפשרי להתמקד בדברים אחרים.
אז במקום מצאתי את עצמי קורע פיסת נייר מהמחברת שלי,משרבט למטה הודעה על זה.
'הארי. בבקשה, אני רוצה להיות חבר שלך, אני מבטיח!זה רק בגלל שבאת מהר מידי. אני לא יודע,מאז ומתמיד אנחנו שונאים אחד את השני, ועכשיו פתאום אתה רוצה להיות חבר שלי? אני מצטער שהגבתי כך.
אבל אני מוכן לתת לזה ניסיון, בסדר? אני לא רוצה למהר, ואני בטוח שאתה לא רוצה גם, אז אנא סלח לי?
לואי:)'
העברתי את זה לצד שלו מקווה שהוא יקרא את זה. ניסיתי להשיג את תשומת ליבו על-ידי ניקוי הגרון שלי, אבל זה רק גרם לכל העיניים בכיתה, אבל לא של הארי, להסתכל עליי.שיחררתי אנחה מתוסכל, טופח לו על הירך. הוא מצמץ מהמגע שלי ופנה אליי,מביט בי.
"מה אתה רוצה?" מלמל, מביט על הפתק שהיה על השולחן.
"לקרוא את זה"
התחננתי, מהנהן לעבר הנייר.
הוא פנה להביט בי במשך זמן רב לפני שהוא החליט סוף סוף להרים את גיליון הנייר, קורא אותו. כשהוא סיים, הוא הביט בי, הנהן לאט, חיוך קטן על שפתיו.
תחושת חמימות עמומה רצה דרך הגוף שלי,והחזרתי לו חיוך. לא האמנתי שהוא סלח לי על זה בקלות!
~~~~
לאורך השיעור,לא הצלחתי לעבוד למרות שהייתח משוכנע שהארי לחלוטין סולח לי אחרי הכל. הוא לא מדבר איתי, הוא ישב על קצה הכיסא שלו עם גופו והתרחק ממני.
אספתי את ספריי ועזבתי את הכיתה באנחה. התחלתי ללכת לכיוון התא שלי,כשלפתע הרגשתי יד נוגעת בכתף שלי...הסתובבתי,רואה את הארי מחייך אלי מעט...
"אני מצטער על מה שקרה במהלך השיעור, אני מבטיח. לא התכוונתי להיות גס רוח. עם זאת, רציתי להגיד לך שאני סולח לך למרות שלא עשית שום דבר רע.לא הייתי צריך לבקש שתהיה חבר שלי כל כך מהר, אני מתכוון כמו שאמרת, אנחנו לא יכולנו לסבול אחד את השני,אז זה מוקדם מדי כדי להיות חברים, אבל אני מניח שפשוט אני לא רוצה שנהיה אחד נגד השני יותר", הוא הסביר, משך בכתפיו.
"אני לא רוצה שנהיה גם" מלמלתי. "אז זה בסדר שאנחנו נתקדם לאט?"
הוא הנהן. "כמובן, לא הייתי רוצה את זה בכל דרך אחרת" שחררתי צחקוק. "נהדר"
"נהדר" אנחנו פשוט נעמדנו שם, מסתכלים אחד על השני, מחכים שמישהו ידבר, אבל אף אחד מאיתנו לא דיבר. שרטתי את העורף שלי והלכתי, מסתכל על התלמידים שעברו לידנו עם מראה מבולבל על הפרצופים שלהם כשהם שמו לב שהארי ואני עומדים אחד לצד השני. החלטתי להתעלם מזה וניקית את גרוני.
"אממ, בסדר...?" אני השבתי, הצבעתי לעבר הכיוון של הארוניות שלנו.
"כן" הארי הנהן.
הלכנו בשקט, כן, זה היה מוזר. באמת לא ידעתי על מה לדבר עם הארי. מוסיקה?לא, בטח יש לנו טעמים שונים והכל פשוט יהיה יותר מביך,בנות? לא, כמובן שלא.זה לא הגיוני בהתחשב שהעדפתי אותו במקום בנות. אז על מה נדבר?
לפני שחשבתי על זה יותר, נאלצנו להיפרד ולהגיע כל אחד ללוקר שלו.
" להתראות, אני מניח" הארי חייך מעט.
הנהנתי. "כן" כשהוא הלך, עצמתי את עיניי ונאנחתי. למה אני צריך להיות כל כך מביך.טוב, הייתי דלוק עליו, כן, זאת הפעם הראשונה שדיברנו אחד לשני בלי לכעוס, אבל אלוהים, זה לא היה תירוץ טוב! אם אי פעם ארצה להיות חבר של הארי - אוחברים לצורך העניין - אני יצטרך לשפר את כוח הדיבור שלי מסביבו.
דחפתי את הספרים שלי פנימה.
"שלום חבר" שמעתי קול אומר מאחוריי.
הסתובבתי רואה את זאיין עומד שם. "היי" אני ממלמל, תופס את ספרי מדע.
"למה המרירות הזאת?"שאל.
הסתכלתי עליו. "למה אני כל-כך מביך. לעזאזל?" נאנחתי.
הוא הרים גבה של פקפוק. "אין לי מושג על מה את מדבר. למה שתהיה מביך?"שאל מבולבל.
משכתי בכתפי. "לא אכפת לי"מלמתיל, סוגר את הלוקר שלי ומתחיל ללכת, אבל זאיין עצר אותי,גורר את היד שלי.
"היי? לאן הלכת אחרי ארוחת צהריים? פשוט נעלמת בלי לספר לנו לאן הלכת"קימט את מצחו, מרפה את היד שלי.
נשכתי את השפה התחתונה, זוכר איך הלכתי לשירותים מהר ככל שיכולתי מחוץ לקפיטריה. "אממ, נאלצתי להשתמש בשירותים" אמרתי,זורק חיוך קטן.
"הו, בסדר."
ושניה אחר כך צילצל הפעמון מאותת שזה הזמן לחזור לשיעור הבא. הלכנו בשתיקה, אבל זה היה רחוק להיות מביך מאיך שזה היה עם הארי. הרגשתי עדיין כועס על עצמי שלא יכולתי לעשות שיחה נורמאלית איתו? מה אם הוא אפילו לא רוצה להיות חבר שלי יותר?
אתה מגזים, טומו.
קול בראשי אמר לי.
נאנחתי בכבדות...כן, הקול הזה כנראה צודק, אבל אני עדיין לא יכול להתגבר על העובדה שיתכן והוא אוהב אותי פחות עכשיו...אחרי מה שקרה קודם.
נכנסתי לכיתה שהייתה כמעט מלאה,מחפש מקום לשבת. באופן מפתיע, ליאם ונייל ישבו אחד לצד השני, הארי ישב לבדו, מביט בברכיו. ידעתי שעכשיו הארי וליאם לא ביחד באמת...
אבל למה לא נייל יושב לצד הארי?חשבתי שהוא חבר טוב יותר של הארי מאשר של ליאם.
זועף, התחלתי ללכת לכיוון החלק האחורי של הכיתה לשבת ליד השולחן היחיד שהיה פנוי. כשחלפתי על פני הארי, הוא חייך מעט אותי, גורם לפרפרים להתפרץ בבטן...אולי הוא עדיין רוצה להיות חבר שלי אחרי הכל?
החזרתי לו חיוך לפני שהתקרבתי כדי לשבת על שולחן העבודה. זאיין התיישב לידי, מבזיק בי מבט מבולבל ברגע שהוא תפס את תשומת ליבי.
"מה?"לחשתי.
"למה? אתה והארי מחייכים אחד אל השני?חשבתי שאתה לא אוהב אותו"הוא שאל, חיוך קטן נוצר על שפתיו.
משך בכתפיו,רוצה לעזוב את הנושא. אני עדיין לא אוהב את המחשבה שזאיין יגלה על הרגשות שלי כלפי הארי, אז מה יכול להיות יותר טוב מלא לדבר על זה? על הארי, ליתר דיוק?
זאיין לא פיקפק בחוסר ההסבר שלי,ורק נאנח. הוא כנראה הבין שאני לא רוצה לדבר על זה, בהתחשב בכך שהוא היה חבר טוב שהוא היה, הוא החליט לעזוב את זה.
גב' פלאק בחזית הכיתה מדברת על הפרויקט עלוב. שאנחנו עובדים עליו. לא הקשבתי עד שהתחילה לחלק אותנו לזוגות... "שרה המילטון, נייל הורן, טרה ג'ונסון, טום לואיס, זאיין מאליק, צ'לסי מור..." חיכיתי בסבלנות שתגיד את השם שלי.
זה היה די ברור שהיא הלכה לפי סדר האלפבית, אז התחלתי להרהר מי יהיה איתי בעבודה.
"הארי סטיילס,לואי טומלינסון."
בלעתי את רוקי כששמעתי שמי שקוראו לו אחריו היה הארי, ומיליון מחשבות התחילו לרוץ לי בראש.
פרויקט צריך להיות במקום הראשון(לא הבנתי)? איפה אנחנו עובדים על זה? מה אם הארי לא רוצה לעבוד איתי?
אני צריך להקשיב למה גברת פלאק אומרת על זה שלפני שאני אעשה משהו אחר.
"אז, תחליםו מושבים לצד השותפים שלכם, בבקשה"היא חייכה.
זאיין טפח לי על הכתף, נותן לי קריצה. "מזל טוב את בעבודה משותפת עם הארי."
הבטתי בו, לפני שהוא הלך משם יושב ליד צ'לסי. שנייה לאחר מכן, הארי צנח על הכסא לידי. "היי," בירך, מפיל את הספרים שלו על השולחן.
"היי" אמרתי,מביט על האצבעות שלי.
אל תעשה את הטעות שעשית בעבר. אתה צריך ללמוד את התוצאות עד עכשיו.
לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי לעצמי
" אז,על מה הפרויקט הזה? לא בדיוק הקשבתי..." הודיתי, נושך את השפה התחתונה שלי.
הארי גיחך מעט, מטלטל את ראשו. הוא סיפר לי על מה זה היה, והתחלנו לעבוד. מתישהו במהלך השעה, העצבים בבטן שלי נעלמו, התחלתי לדבר מעט ולא עם הארי...בסדר, אנחנו עדיין מתנהגים קצת מתוחים אחד אם השני, אבל זה היה שום דבר יוצא דופן.
בדיוק לפני שהשיעור נגמר, החלטנו שאנחנו צריכים לבלות אחרי בית הספר בבית שלו ביום שישי מאחר שיש לו עבודה מחר וגם ביום חמישי.
הוא מסתובב עם נייל וליאם היום. כשהוא הזכיר ליאם, ונייל הוא מזכיר לי משהו.
"אממ, אני לא רוצה להיראות גס? או משהו, אבל למה לא היית אם נייל בתחילת השיעור? חשבתי שאתה והוא קרובים יותר מאשר הוא וליאם."
הוא שרט את העורף שלו. "כן, אבל זוכר שאמרתי לך שאנחנו יצאנו בסתם?"
הנהנתי בקיצור.
"ובכן, זה נכון, רק שנייל והוא יוצאים במקום." הוא הסביר, מצליף את עיניו בין שני הנערים.
הפה שלי נוצר בצורת ' o ', הרגשתי איך הכל פתאום נפל לתוך המקום. למה נייל היה כל כך שקט בזמן ארוחת הצהריים, וגם למה הוא מעולם לא נראה מאושר כמו היום. הוא קינא כמובן שהארי יכול להיות עם ליאם בבית הספר, והוא לא יכול... נייל.
"הארי, אה, למה שתעשה משהו כזה לנייל? כלומר, הוא קינא, נכון?"
הסתכלתי למטה על הברכיים והוא הנהן. "כן, מעולם לא אהבתי את הרעיון שליאם יהיה החבר המזויף שלי כי ידעתי שכאב לנייל כל כך בכל פעם שהיינו כזוג. אבל ליאם אמר לי שזה יהיה רק למשך זמן קצר,והכול יסתיים בהקדם האפשרי,אז לא התווכחתי. שנאתי את העובדה כי זה כואב לנייל, אבל כנראה שאני לא צריך לדאוג לזה יותר,"הוא אמר, מחייך מעט.
הערצתי אותם מלראות את ליאם מחייך לנייל מהקצה השני של החדר, אפשר לראות בבירור את האהבה בעיניו. תחושת הגעגועים פרצה בבטן שלי.
רציתי את זה, ורציתי את זה עם הארי.
~~~~
אנחנו בפרק 16 והכי הרבה הצבעות שהיו זה 20
אני ממש מבואסת.
תהנו.
