הפרק לא ערוך אז סליחה אם יש טעויות.
~~~~~~
Chapter 19-Did That Just Happen
"פססט, הארי" קול לחש לי באוזן,גורם לעיניי לרפרף ולהיפתח.
הדבר הראשון ששמתי לב היה שלואי התכרבל בצד שלי עם ראשו מונח על הגב שלי בזמן שזרועו הייתה כרוכה סביב הכתפיים שלי. זה היה נחמד, וחם. ולמרות שאני שונא להודות בזה, אני סוג של נהניתי מזה.
עד מהרה מצאתי את אמא שלי עומדת מולנו, מבט מבולבל נכתב על פניה. "כן?" מלמלתי, לא רציתי לזוז כל כך לואי היה מתעורר.
"מי זה?" אמא לחשה / צעק, מהנהנת לעבר לואי.
נשכתי את השפה שלי, מנסה להתחמק ממבטה. כשהיא שמה לב שאני לא מתכוון לענות בזמן קרוב, היא המשיכה "הוא לא נראה כמו סוג של בחור שכדאי לבלות איתו"
עכשיו היא גרמה לי לקמט את המצח. מי היא חושבת שהיא...שלמעשה אומרת לי שאני לא צריך להסתובב עם לואי? אני יכול להסתובב עם מי שאני רוצה בלי רשותה.
תנו לי להסביר לכן את זה. אני לא אוהב את המשפחה שלי כל כך. הם מעולם לא בבית, ולכן הם לא יודעים שום דבר על החיים שלי.בשלוש השנים האחרונות, אנחנו אף פעם לא בילינו זמן יחד. הייתי בדרך כלל בחדר שלי,מאזין למוסיקה או צופה בטלוויזיה בזמן שאן ורובין היו עסוקים בעצמם,העבודה. אף פעם לא היה לה זמן לבלות איתי, וזו הייתה הסיבה שאני שונא את זה שאמא עומדת כאן, אומרת לי אם איזה חברים לא כדאי שאסתובב. זו הייתה הבחירה שלי, לא שלה או של כל אחד אחר.
"אמא, אין שום דבר רע איתו. הוא מדהים מבפנים ומבחוץ" חייכתי, חושב על הערב שבילינו יחד אתמול. אני אשמח לעשות את זה שוב.
לאחר זמן מה, כל זה הכה בי. לואי היה כאן, ביום חול(בבוקר), בבית שלי, באמצע הלילה. הו חרא, אנחנו נרדמנו?
אמא לא נראתה מרוצה מהתשובה שלי, אבל לא היה אכפת לי עכשיו. "מה השעה?" שאלתי, משפשף את עיניי.
למרות שזה היה לילה והוא היה כאן, אני לא רוצה להעיר אותו.מגיע לו לישון טוב בלילה, למרות שיהיה לי הרבה דברים לעשות בבוקר.
"זה שלוש בבוקר, דבש"( זה נראה מכוער)
הפה שלי יצר 'O 'וסובבתי את ראשי מסתכל על לואי הישן לצדי על הספה. הוא נראה כל כך שליו ואני מעז לומר מקסים? עם זאת, לא היה שום דרך בגיהינום הייתי מפסיק את שנתו עכשיו.
"האם זה בסדר לואיס נשאר לשארית הלילה?" שאלתי, אם כי אני לא היה לוקח לא כתשובה.
היא קימטה את גבותיה, מביט למטה בשינה לואיס. "אני מעדיף לא לקבל אותו כאן, אבל אני מניח שכן הוא כבר שלושה זה בבוקר, אני אתן לו להישאר"
הנדתי בראש, מתחמק ממבטה. "אתה אמא מדהימה"
היא הצמידה את שפתיה לקו הדוק, ולפני שהבנתי מה קורה, היא הסתובבה על עקביה והלכה משם כמו נערה מתבגרת. גלגלתי את העיניים אחריה, מתכרבל קרוב יותר ללואי, מרוויח אנחה מרוצה ממנו.
עם חיוך רחב על השפתיים שלי, נסחפתי לאט לשינה... שוב.
-----
התעוררתי בפעם הבאה בשל השמש הזורחת דרך חלונות הסלון. גנחתי, מנסה להתנער אבל עד מהרה הבנתי שזה בלתי אפשרי, כי לואיס עדיין נח בראשו על הגב שלי. הפניתי את פני מעט שמאלה וראיתי אותו תוך בחישה בשנתו.
שניות לאחר מכן, ריסיו רפרפו והעיניים הכחולות- האוקיינוס שלו פגשו את שלי. חיוך רחב פרץ על הפנים שלי, ומהאושר להפתעתי, הוא חייך חיוך קטן לעצמו. "בוקר טוב, הארי", הוא אמר, מרים את ראשו מהכתף שלי.
"בוקר טוב, ישנת טוב?" שאלתי, מותח את זרועותיי החוצה תוך כדי פיהוק.
הוא הנהן בראשו. "כן, אני חייב להודות לכתף שלך היא די נוחה", הוא קרץ, ופלט צחקוק רך.
קמתי לאט, מושך בכתפיי. "ובכן, מה אני יכול להגיד? אני זכיתי בפרס על הכתף הנוחה ביותר בבריטניה בשנה שעברה"
לואי פרץ בצחוק שוב, אוחז בבטנו. "מה? זה נכון! אני יכול להוכיח את זה" התנשפתי, השפתיים שלי נמתחות לחיוך.
הוא המשיך לצחוק לזמן מה,לפני שהוא פתאום הפסיק, עיניו מתרחבות במה שנראה כמו מימוש.
"מה?" שאלתי בדאגה, הפחד שאמרתי משהו לא בסדר עלה במוחי.
הוא הניד בראשו, מקמט את מצחו. "מה השעה?"
תפסתי את הטלפון שלי משולחן הקפה ולחצתי על הכפתור. "זה אחד עשרה בבוקר, למה?"
הוא קם מהספה ומיהר לחדר.הלכתי אחריו, ולא ידעתי מה לעשות. מה קורה? למה הוא פתאום כל כך להוט לעזוב? "לואי, מה אתה עושה?" שאלתי כשמצאתי אותו מחליק את רגליו לתומס(TOMAS).
הוא הרים את מבטו, נותן לי חיוך מאולץ. "אני מצטער, אני באמת חייב ללכת. נתראה בבית הספר ביום שני?"
הנהנתי, לא ידעתי מה לומר. הוא פתח את דלת הכניסה, ובדיוק כשעמדתי לסגור אותו,רצתי קדימה, תופס בזרועו. לואי הסתובב בחיפזון, כנראה נבהל מהעובדה שעצרתי אותו.
אני לא ידעתי כמה קרוב הוא היה, ואני בהחלט לא הייתי מוכן למה שקרה אחר כך. לואי הרים את מבטו לתוך העיניים, ממלמל 'לעזאזל עם זה' לפני שעטף את זרועותיו סביב הצוואר שלי, מושך את הראש שלי למטה כדי שיוכל ללחוץ את שפתיו לשלי.
פרפרים עלו לבטני,זיקוקים ורגשות שאני רק יכול לחלום עליהם,עלו, אבל אני הייתי המום מכדי לעשות משהו אש פשוט עמדתי שם, נותן לו לנשק את השפתיים שלי. הגוף שלי היה משותק, והעיניים שלי היו פתוחות לרווחה.לואי, לואי טומלינסון, האחד שתמיד היה מציק לי, מנשק אותי? לא יכלתי להאמין לזה.
שפתיו נעו באיטיות, עדיין בלהט נגדי, מנסה להשיג קצת סוג של תגובה ממני. הרגשתי דחף להתחיל להזיז את השפתיים שלי נגדו ולמצוץ את בטבעת השפה שלו, אבל שוב הייתי המום מכדי לעשות משהו בקשר לזה.
כאשר לואי הבין פתאום שאני לא מחזיר נשיקה, הוא התרחק, הולך לאחור. "הו חרא ..." היה הדבר היחיד שהוא אמר, לפני שהסתער משם, משאיר אותי מבולבל וסוג של כאב בפתח.
מה לעזאזל זה היה ?!
-----
נקודת מבט לואי#
חרא חרא חרא חרא חרא איך יכולתי לאכזב את השומר שלי ככה ?! אני הייתי אמור להסתיר את הרגשות שלי אליו, לא ללכת ולנשק אותו! זה לא בכלל לא טוב. והעובדה שהוא לא החזיר נשיקה גרמה לי לרצות לקרוע את השיער שלי מהראש שלי. איך יכולתי להיות כל כך טיפש ?! הוא אף פעם לא הולך לסלוח לי. אני הרסתי את הכל. הידידות שבנינו בימים האחרונים,הכול הולך לכלום.
פאק על החיים שלי.
רצתי לכיוון המכונית שלי, ופתחתי את הדלת,מחליק לתוך מושב הנהג.יצאתי מהחניה ונסעתי לכיוון הבית שלי, אבל לא לפני שהבטתי בדלת הקדמית של הארי.הוא עמד שם, פיו פעור ועיניו היו גדולות כמו שני כדורי באולינג(מה לעזאזל-הערת המתרגמת).
הוא לעולם לא יסלח לי.
ברגע שהחניתי את המכונית בחניה שלי, קפצתי החוצה ונעלתי אותה. הולך לכיוון הכניסה, ניסיתי לא לחשוב על מה לעזאזל אני מרגיש, אבל זה היה ממש קשה שלא. הרסתי את הכל, פשוטו כמשמעו.
נכנסתי לדירה שאני גר בה עם אמא שלי והאחיות היפות. "הלו?" קראתי,מוריד את הנעליים שלי.
"לואי!" דייזי ופיבי הגיעו בריצה לחדר, כורכים את זרועותיהם הזעירות סביב הרגליים שלי. "איפה הייתה כל הלילה?" דייזי שאלה, מביטה בי בעיניים רחבות, מודאגת.
התכופפתי לגובה שלהם(אתה לא הכי גבוה.-הערת המתרגמת) ולקחתי אותם בזרועותיי. "אני מצטער שאני לא באתי הביתה אתמול בלילה. האם סבתא או לוטי דאגו לכן?"
זו הייתה הסיבה שעזבתי את מקומו של הארי כל כך בדחיפות. שדחפתי את המחשבה של המשפחה שלי לחלק האחורי של המוח שלי בערב האחרון ואיבדתי את תחושת זמן כאשר הארי ואני התחלנו לצפות בסרט.... כשהתעוררתי בבוקר וכל המחשבות שלהם חזרו, זה הכה בי,מי טיפל באחיות שלי בלילה כשאני לא הייתי שם?
"סבתא ישנה" קרנה פיבי. "היא הלכה הביתה עכשיו ומאז לוטי חזרה ממקומה של חברתה לפני שעה"
רשמתי לעצמי שאני אזכור להודות לסבתא בפעם הבאה שאראה או אדבר איתה, כי וואו, היא הייתה קרש הצלה. "יופי, אז איפה לוטי?"
דייזי נשכה את שפתה התחתונה בעצבנות ופיבי התחמקה מהמבט שלי, מביטה למטה לרגליה. "מה זה שאתן לא אומר לי?" שאלתי, מנסה להישמע רגוע, למרות שאני הייתי רחוק מלהיות רגוע מבפנים.
קרה משהו? אולי היהבסוג כלשהו של תאונה?לא הייתי צריך ללכת אתמול להארי ...
פיבי תפסה את היד שלי באחד הזעיר שלה והתחילה למשוך אותי קדימה. "אנחנו חושבים שאתה צריך לראות את זה" דייזי הסבירה שהיא עקבה אחרינו סוגרת מאחור את הדלת.
בלעתי את רוקי, ומאפשר לי פיבי להוביל אותי לכל מה שהם רצו להראות לי. להפתעתי, הם הפסיקו מחוץ לחדר השינה של אמא. "דייזי, פיבי, אני לא חושב שזה טו-.."
"רק לפתוח את הדלת, לו" דייזי אמרה, משלבת את ידיה על חזה.
הרמתי גבה והנחתי את היד שלי על ידית הדלת. "אתן בטוחות לגבי זה, בנות?" שאלתי בהיסוס.
פיבי גלגלה את עיניה באופן דרמטי, והנהנה. "פתח אותה"
היססתי לכמה שניות. אני לא ראיתי את אמא שלי שבועות, ככל הנראה חודשים כי שנאתי לראות את מי שהפכה את החיים שלי לבלגן.
הסתובבתי בחזרה לדייזי ופיבי פעם נוסף לפני שסובבתי את ידית הדלת ופתחתי את הדלת. המראה לפניי גרם ללב שלי להחסיר פעימה ואני היתיי על סף נפילה לקרקע מההלם. אמא ישבה במיטה, חיוך רחב על פניה כשהיא דיברה גם כשפזית(כמראה חברה של לוטי-הערת המתרגמת) ולוטי ישבו על המיטה מולה. האם היא מדברת למישהו באצינות ?!
הקול של טריקת הדלת גרם לתשומת הלב של אמא שלי לעבור אליי,היא פלטה אנקה בקול רם. "לואי! מה קרה לך?" פתאום היא קמנ והתחילה ללכת אליי, מה שגורן לי לקחת צעד אחורה. מה היא הולכת לעשות?
לשמחתי, היא הגיעה רק כדי לגעת בשערי. "השיער שלך! זה שחור! וזה, מה זה ?!" היא התנשפה, מושכת בשלושת הפירסינגים(?) שלי. "מה עשית לעצמך ?! לא גידלתי אותך להיות ככה, לואי"
החלק האחרון גרם לי ללכת נוקשה(באמת שאני לא מבינה מה זה-הערת המתרגמת) היא הייתה מחוץ לחיים שלי כבר שנים ועדיין יש לה את האומץ לעמוד כאן, אומרת לי שהיא גידלה אותי ?! אני כמעט גידלתי את עצמי. "אמא, מה את עושה מחוץ למיטה?" קימטתח את מצחו, מושך את ידיה מהפנים שלי.
היא הביטה בי בעיניים רחבות, כנראה מנסה לקחת הכל."אה ..."היא דעכה.
"לואי, היא סוף סוף מדברת שוב, אל תהיה כל כך קשה אליה" לוטי אמרה בתקיפות, עדיין יושבת על המיטה. התאומות עכשיו נכנסו לחדר וישבו על.
הידקתי את הלסת שלי, והבטתח ברצפה. "לא אכפת לי אם היא מדברת שוב או לא. היא החמיצה שלוש שנים מהחיים שלנו, ואני לא יכול פשוט לסלוח לה על שלא הייתה שם עבורנו מייד. לא אחרי כל כך הרבה הצרות שהיא גרמה לנו"
פניתי לתאומות שנראו קצת מבולבלות.
"האם אתה מוכן לסלוח לאמא שלא הייתה חלק מחייכם שלוש שנים כבר?"
השתררה שתיקה קצרה עד שדיברתי שוב, "חשבתי כך"
אני עומד להסתובב ולצאת מהחדר כשעצרתי את עצמי בתנועות שלי, מול האמא שלי. "ואמא, שלא תעזי לומר משהו על איך שאני נראה. זה מה שאני ומה שאני מרגיש נכון להיות,מה שתגידי לי, לא משנה" עם זאת,הסתובבתי והלכתי משם.
כשהגעתי למדרגות, מחשבות על כל היום התחילו למלא את דעתי. אני נרסתי הכל עם הארי, ועכשיו אני בטח הרסתי את הכל עם המשפחה שלי גם כן.
מה אני יכול להגיד? כל מה שעשיתי היה להרוס את הכול.
Chapter 20-Betrayal Or Love
נקודת מבט הארי#
לא שמעתי מלואי שוב באותו סוף השבוע. זה כאילו לא בא כהפתעה בשבילי, בהתחשב במה שקרה בפעם האחרונה שראינו אחד את השני.
כאשר יום שני הגיע והלכתי לבית הספר במכונית שלי כרגיל,עדיין בהלם מהנשיקה, שלא לדבר על עצבים כמו גיהינום. מה יקרה כשלואי יראה אותי? האם הוא יתנהג כאילו כלום לא קרה ביום האחר או שהוא אולי אפילו לא ידבר איתי? לא העזתי לנחש את התשובה, אז במקום נאלצתי לחשוב על משהו אחר.
דבר אחד הייתי בטוח. אני באמת זקוק לדבר אם לואי.
חנייתי את הרכב שלי במגרש החניה הריקה מחוץ לבית ספר, כיביתי את המנוע וקפצתי החוצה. הדבר הראשון שצד את העין היה המכונית של נייל שהייתה כמה חניונים ממני. החלטתי ללכת לשם כשראש בלונדיני הפוך גלוי במושב הנהג.
דפקתי על חלון המכונית, והבהלתי אותו. הוא מיד פתח את החלון בעיניים רחבות. "מה לעזאזל איש, אתה מנסה להפחיד את החיים ממני ?!"
גיחכתי, מניד את הראש שלי בקלילות. "לא, אני רק מנסה לגרום לך לשים לב אליי" אני קרצתי.
"אז, איפה ליאם? חשבתי שהוא נוסע איתך"
"הוא בדרך כלל כן, אבל הוא הולך לאחות מאוחר יותר, בדיקת כליות, אז הוא לקח את המכונית שלו היום" נייל הסביר, מחייך מעט. מניח שהוא כבר שכח אותי שהפחדתי אותו ... נו טוב, טוב בשבילי.
"כליות? חשבתי שיש לו שתי כליות עובדות עכשיו?"קימטתי את מצחו.
"כן, זה רק לבדוק כדי לראות אם הכל עובד כמו שזה אמור"
הפה שלי יצר 'O'.
"אז, מה יש לך כבר עוד מסוף השבוע? לא שמעתי ממך מאז יום שישי", הוא שאל כשהתחלנו ללכת לכיוון דלתות בית הספר.
"ובכן, לואי הגיע יום שישי" אמרתי, נושך את השפה התחתונה שלי, לא ממש רוצה להיכנס לזה.
"נכון, איך זה היה? בבקשה תגיד לי שהוא לא הכה אותך, אני נשבע שאני הולך ל-..."
"לא, נייל. הוא לא הכה אותי ... הוא סוג של עשה את ההפך...ממש" אמרתי, קוטע אותו.
הוא קימט את גבותיו, שקוע במחשבות. "ההפך? מה זאת אומרת?"
לקחתי נשימה עמוקה, מכין את עצמי לומר את האמת. לפני שהספקתי לעשות זאת, הפעמון צלצל ופתאום נאלצנן למהרו להגיע לשיעור הראשון. אני רצתי לארון שלי, כמעט זרקתי את המעיל שלי, לפני שהייתי מחוץ לכיתת אנגלית. נייל פגש אותי באמצע הדרך, השאלה שהייתי אמור לענות לפני רק רגע נשכחה מזמן על ידינו,או שיותר נכון,על ידי נייל.
התיישבנו בשני המושבים בחלק האחורי של הכיתה, וזה פשוט היה צריך להיות ליד שולחן לואי וזיין של.קימטתי את מצחי,רואה את לואי כשידיו מכסות את פניו, תוהה למה הוא לא מראה את פניו.
החלטתי שלא לחשוב על זה יותר,פלטתי אנחה וצנחתי לאחור בכיסא שלי. הפניתי את תשומת לבי למר אולסן שהתחיל לדבר.
הפעמון צלצל, מסמן את סוף השיעור הראשון, לואי קם במהירות הבזק ורץ אל מחוץ לכיתה,ספרים בידיו. עשיתי מהלך כדי לעקוב אחריו, אבל עצרתי את עצמי כשהבנתי שהוא נעלם. "היי גבר, מה באמת קרה ביום שישי?" נייל שאל, מניח יד על כתף שלי מאחור.
הסתובבתי, מול הרצפה. "אני מנסה לומר לך ... הוא אממ ... הוא נישק אותי" מלמלתי, כמעט בלתי נשמע.
ידו של נייל התהדקה על כתפי לפני שהוא שמט אותו. "הוא מה ?!"
הסתכלתי עליו, נושך את השפה התחתונה שלי. "כן, אבל אני לא החזרתי אותו", המשכתי.
"אני... הוא, מה ?!" הוא גמגם, מחפש כיוון מלואי שנעלם.
הנהנתי. "אני לא יודע מה זה אומר, הוא לא דיבר איתי מאז שזה קרה"
באותו רגע, ליאם ניגש אלינו חיוך על שפתו. "מה אתה בבית-הספר?" הוא שאל, כורך את זרועו סביב מותנו של נייל ומנשק את מצחו.
פלטתי אנחה עמוקה וניסיתי להתרחק מהם, אבל נייל תפס אותי ברגע האחרון את הזרוע שלי. "לואי נישק את הארי ביום שישי האחרון" נייל אמר, עדיין פעור.
"לואי מה ?!" הוא התנשף.
"למעשה, זה היה יום שבת, הוא ישן איתי, אבל תסלח לי, אני באמת צריך ללכת למצוא אותו כדי שנוכל לסדא את הכול" אמרתי, ושיחררתי את ידו של נייל מסביב לזרוע שלי ומתרחק מהם, משאיר אותם עם פיותיהם פתוחות לרטוחה.
אם להיות כנה עם עצמי, אני פשוט מכל מה שקרה, פשוט לא היה לי סבלנות לחכות להם לפני שהספקתי לעזוב כדי ללכת ולמצוא את לואי. אני צריך למצוא אותו עכשיו, או שאני לא יוכל לקבל תשובה לשאלה למה הוא נישק אותי.
ידעתי שזה יכול להיות הימור שוב, אני מתכוון, שזה קרה פעם אחת, אז למה לא פעמיים? אבל משהו אמר לי שזה לא צריך לעשות איזה משחק מטופש. אני פשוט לא יכולתי לשים את האצבע על מה שבאמת זה היה.
הדבר הראשון שצץ לי בראש על מקום שבו לואי יכול להיות, היה בחדר האמבטיה. זה היה מקום רגיל ללכת אליו אם אתה רוצה להיות לבד, ולכן הלכתי בצעדים מהירים לכיוון החדר.
פתחתי את הדלת, עושה את דרכי פנימה והתחלתי לבדוק את התאים.אפילו הצמדתי את האוזן שלי לדלתות בניסיון לשמוע קולות, אבל לא הצלחתי. אחרי שהבנתי שהוא לא שם, יצאתי והתחלתי לחשוב על המקום אחר שלואי יכול ללכת.
דחפתי את האנשים שהיו במעבר במסדרון, מנסה לעבור את הקהל מסביבי שתמיד היו בכל פעם שהפעמון צלצל כדי לאותת את סוף ההפסקה. זה יכול להיות ממש מעצבן לפעמים, במיוחד כאשר אתה ממהר.
סוף סוף עשיתי את זה, בדיוק עמדתי לעלות במדרגות לקומה השנייה כשהבחנתי שלואי עומד על יד הארונית שלו.
בלי לדעת מה אני עושה, אני ניגשתי אליו וכיחכחתי בגרוני, מה שגרם לו להסתובב לכיווני.
"האר-..."
"תרא, לואי אנחנו צריכים לדבר על מ-..." התחלתי אבל נקטעתי.
"אתה מתכוון לנשיקה שהתכוונת לבצע עליי?" הוא שאל, הרים את קולו ולכן כל המסדרון יכל לשמוע.
"מה אתה עושה?"
"הו, אתה לא מעז לעמוד שם ולומר לי שלא נשענתי בכדי לנשק אותך כששנינו יודעים שזה היה בדיוק ההפך", הוא התפרץ, עיניו מראות שום רגש כלשהו.
בלעתי את רוקי, מביט סביבי. "אתה מדבר על מה ש-, אני-אני לעולם-..."
"אני מצטער, הארי, אבל אני לא רוצה", הוא קרץ, מלטף את הראש שלי כאילו הייתי ילד קטן.
עד עכשיו, לא היה זה קצת קהל שצפה בנו בעיניים רחבות, ואני רק רציתי להיעלם. מדוע לואי עשה לי את זה? ולמה הוא היה ליטף את הפנים שלי ?
"היי לואי, לא היה זה שלפני כמה חודשים נישקת אותו במסדרון?" קול לא מוכר אמר הקהל.
התכונות של לואי קשוחים, והוא ירק את, "זה היה הימור טיפשי שזאיין גרם לי לעשות. האם אתה חושב ברצינות שהייתי רוצה לנשק את הלוזר זה, שלא לדבר על להיות חבר שלו?"
לומר שלא פגע היה שקר. יכולתי להרגיש את דמעות שופעות עיניי, אבל אני נאלצתי להדחיק אותם חזרה ,נושך את השפה שלי בחוזקה. חשבתי שהוא אוהב אותי? טוב, אני מניח שאני טועה כל הזמן. לואי מעולם לא רצה להיות חבר שלי.
למרות הכעס שבתוכי רותח, אני לא יכולתי שלא להרגיש כאילו הלב שלי נקרע מהחזה שלי. אם יש משהו שאני שונא, זה שקר, במיוחד כשזה קשור למשהו חשוב כמו ידידות. "אתה יודע מה? אם אתה כזה פחדן לספר לכולם שזה אתה נישקת אותי ולא להיפך, אני אתן לך. לא אכפת לי, ולמה לי? זה נראה כמו שמעולם לא אהבת אותי בכל מקרה "עם שאמרו, הסתובבתי על עקביי, עושה את דרכי מהקהל שעדיין מסתכל עלינו ורצתי לכיוון היציאה.
לא הפסקתי לרוץ עד שהייתי במכונית שלי, פותח את הדלת ונכנס.
שמתי את הידיים שלי על ההגה,משעין את מצחי נגדם. דמעות החלו להתגלגל על לחיי ואני בטירוף ניסיתי למחוק אותם משם, אבל זה לא עזר, הם המשיכו לרדת.
מעולם לא חוויתי דבר כזה בחיים שלי. השפלה. איך לואי יכול לעשות מהו כזה לי?אולי זה מה שהוא תכנן לאורך כל דרך? כדי למצוא את הרגע המושלם כדי להשפיל אותי?
פלטתי אנחה של תסכול, הושטתי את ידי כדי להפעיל את הרדיו. השיר הראשון שעלה היה אחד רגוע ולא יכולתי לסבול ולשמוע את המשמעות מאחורי מילותיו של הזמר, אז אני עובר לתחנה חדשה ואפילו השיר,שאני לא יודע את שמו ומנסה
לשיר יחד אם למוזיקה, אבל מכיוון שזה בקושי הכיל את המילים, התחלתי להניע את הראש שלי לאורך זה במקום, מזמזם את הצלילים, הכל כדי לסלק את המחשבות על לואי.
סובבתי את הראש שלי בצד השמאל עם אידיוט. בחור עם שיער מתולתל בלונדיני ועיניים חומות עמד שם, מסתכל עליי,דאגה ניכרה בתכונותיו.
"אום, היי?"
"היי, אני מייק"הילד חייך מעט, פושט את זרועו.
הרמתי גבה, מביט ביד המושטת. "מי אתה, ומה אתה עושה כאן?" שאלתי, לא טרחתי להציג את עצמי.
מייק פלט אנחה, מושך ידו. "ובכן,שמי מייק כמו שאמרתי לך, ואני הולך לבית הספר כאן", הוא אמר והצביע לכיוון הבניין מולנו. "עמדתח ללכת אבל שמתי לב שאתה יושב כאן במכונית שלך בוכה. החלטתי ללכת לכאן כדי לראות מה מטריד אותך"
הסתכלתי למטה בחיקי, להתעסק עם האצבעות שלי. "אה" מלמלתי.
"אז מה קרה?" הוא שאל, מציב את זרועותיו על הדלת, נשען עליהם.
משכתי בכתפיי. "שום דבר, אני לא רוצה לדבר על זה"
מייק נראה שקוע במחשבות לזמן מה, נושך את שפתו התחתונה, ופלט אנחה. "אתה יכול לפחות להגיד לי את השם שלך?" הוא שאל בסוג של תקווה.
זקפתי גבה. "אום, אני מניח ... אני הארי"
חיוך קטן עשה את דרכה אל פניו. "נעים להכיר אותך הארי, אני מייק"
גלגלתי את העיניים, מנסה לא לחייך. "אתה כבר אמרת את זה, פעמיים למעשה"
"אופס, סליחה", הוא קרץ. "אז, אכפת לך לספר לי מה קרה לך? אני לא אשפוט או משהו, אני פשוט לא רוצה שתהיה עצוב"
הסתכלתי למטה בחיקים שוב. האם לבחור הזה באמת אכפת? או שהייתה סיבה לזה שהוא כאן מדבר אליי? מה אם הבחור הזה היה כמו לואי? מה אם הוא רוצה להיות "חבר" שלי רק כדי להשפיל אותי מול כל בית הספר כמה ימים לאחר מכן?
הנדתי בראש. לא, לא כולם כמו לואי, הייתי צריך להזכיר לעצמי.
לקחתי נשימה עמוקה. "בחור שחשבתי שהחבר שלי התברר כאידיוט"
קמטים גלויים היו בין גבותיו. "מה קרה?"
"הוא אמר שהיינו חברים, אז היום הוא אמר לי כל בית הספר שהוא לארוצה להיות חבר שלי" הסברתי, נושך את השפה התחתונה שלי בחומרה כדי לעצור את עצמי מלבכות.
"אתה באמת אוהב את החבר הזה, לא?" הוא שאל, פניו מלאים דאגה.
הנדתי בראשי בהתחלה, כשחושב על לואי מציק לי, אבל אז מחשבות על כמה שלואי נחמד עלו, ומצאתי את עצמי מושך בכתפי. "אני לא יודע, הוא הציק לי במשך שנים, ואז הכל השתנה כאשר יום אחד הוא ניגש אליי והצמיד את שפתיו לשלי"
אני לא יודע אם זה היה רעיון טוב כל כך לספר למייק על זה. הוא יכול להיות הומופובי! עם זאת, זה כבר נעשה ולא יכולתי לקחת בחזרה את זה עכשיו.
פניו של מייק פתאום השתנו, מחזיקות תערובת של רגשות. חיבה? מגעיל? שעשועים? אושר? עצב? בלבול? ובכן, אני לא יכול להגיד לי. "אז," ידיד "זה מה שנקרא אוהב אותך יותר מידיד?" הוא שאל, מרים את גבותיו.
הנדתי בראש והתחלתי לספר את כל הסיפור, מהנשיקה שקרתה לפני כמה חודשים לכאשר לואי החל לנסות לפתות אותי, וכשהתחלתי לנסות לפתות אותו, לנשיקה שקרתה יום שבת, ולבסוף למקום שבו עומדים היום. זה הרגיש ממש מוזר להגיד את זה לאדם זר, אבל הרגשתי כאילו מייק היה ידיד ואני באמת יכול לסמוך עליו..
"הו וואו, לואי טומלינסון, שאתה אומר?"
הנהנתי.
"שמעתי הרבה עליו. אף פעם לא חשבתי שרודף נשים יכולות להיות של בנים גם"אמר, מבולבל.
"אבל למה שהוא יעשה את זה?"
"ובכן, הוא הציק לי במשך כשלוש שנים, והוא אמר לי שזה בגלל שאני עמדתי בדרכו לשלטון בית הספר. אני לא מכיר את האיש,וזה נשמע מטורף, אני מתכוון איך אני יכול להיות כזה דבר גדול? אני לא כל כך פופולרי "אמרתי מגלגל את עיניי.
מייק נד בראשו לאות הסכמה, נושך את שפתו התחתונה. "אני חושב שאני יודע למה לואי עשה את הכל לך, זה סוג של הגיוני אם אני שומע את כל סיפורך"
הסתכלתי עליו בבלבול. "למה אתה מתכוון?"
מייק הבזיק לי חיוך קטן. "אני די בטוח שלואי טומלינסון הוא מאוהב בך"
~~~~~~~~
בימים הבאים אני יהיה ממש עסוקה,אני ינסה למצוא זמן בשביל לתרגם אבל זה כמעט בלתי אפשרי.
אני מקווה שעדיין תשארו כאן כשאני יחזור,ואני יחזור....
<3
אוהבת אותכןןןןן !!!!
