THE COLD // מושהה

פרק שני

" קדימה, אמנדה, אנחנו עוד נאחר ליום הראשון שלנו בבית הספר. הכי לא מתאים לי, " סטפני אמרה בהבעה עצבנית, מסתובבת סביבי תוך כדי שאני עצמי בלחץ בטורף. " סטף, באמת, את לא רואה שאני מנסה לעשות הכול מה- " ואז נפלתי. סטפני צחקה. " מה את צוחקת? איה. זה בהחלט כואב. " כשסיימתי לנעול את הנעליים המתוסבכות שלי, קמתי על שתיי רגליי, ונתתי נשיקה חפוזה לאימא שלי, ג'נה, ויצאתי עם סטפני אל מחוץ לדלת.
" אני לא מאמינה שנגמר החופש. זה היה כל כך... מהיר. את מאמינה שאנחנו בכיתה י"ב? " סטפני שאלה אותי, וקפצה מעל אבן שנקלעה לדרכה. " אני חושבת... שקצת הספיק לי מהחופש הזה. "סיננתי בין שיני, תוך כדי שאני מסדרת את שיערי המתנופף ברוח. בהחלט נמאס לי מהחופש הזה, הוא היה מעיק, לאחר שבועיים מתחילת החופש כבר התחיל להיות משעמם. אז באותו היום של המסיבה, הספקתי להכנס הביתה מבלי להעיר את האימא הישנונית שלי, וכמעט שלא הצלחתי להירדם. העיניים הצהובות של אותו הנער מהמסיבה פשוט לא יצאו לי מהראש. אני כל כך מבולבלת. אני מרגישה כאילו בעטו לי בבטן. אבל במובן הטוב של המילה. הנרי, החבר של מיילס, הכיר את סטפני עוד מלפני שנה. אני זוכרת שסטפני חזרה הביתה ובאה אליי לאחר מסיבת קיץ מטורפת, עינייה זרחו ונצצו והבעתה הייתה בלתי מובנת. כבר אז הבנתי שסטפני והנרי זה שילוב מנצח. אבל זה לא עבד, ולאחר כשבועיים הם סיימו את זה יפה. מאז, הם ידידים טובים אבל לי לא יצא להכיר אותו אף פעם. נפגשנו, כמובן, אבל לא הכרנו לעומק. סטפני לעומתי התחברה אליו כלכך, עד שלפעמים הייתה שוכחת ממני. סלחתי לה על זה.
אני וסטף חצינו את הכביש בזהירות, וסטף עדיין בלבלה את המוח עד כמה כיף היה לה במסיבה לפני יומיים. מצמצתי בבלבול מעושה כשהבנתי כמה מילים היא יכולה להוציא בדקה מהפה. סטפני תפסה את ידי בפתאומיות. " מה קרה?" נבהלתי. " שכחתי לספר לך! " אמרה סטפני במהירות, " נכון אדם? הילד-הכי-חתיך-בבית-הספר? נו, הוא היה איתי במסיבה ביום שבת, זוכרת? אז את לא מבינה! אתמול הוא שלח לי הודעה. כן אני יודעת, זה מדהים נכון? את יודעת מה הוא רצה? " היא הסתכלה עלי בעיניים זורחות. " הוא רצה שנשב היום בדיינר-גריל, הוא אמר שהוא חייב לדבר איתי. בדחיפות. " היא הבזיקה אליי חיוך מרשים, מזיזה את שיערה הבלונדיני מצד ימין לצד שמאל של פנייה. " את רצינית? " נעצתי בסטפני מבט מחויך. " בהחלט כן, " צחקה סטפני, " איך הוא יכול לעמוד ביופי שכזה? " סטפני צחקה בקול, ממצמצת בריסיה בצורה פלרטטנית. עורה הבהיר היה נדיר מאוד ביופיו, כמעט ואינו אנושי. פרצתי בצחוק מתגלגל, נכנסת דרך שער בית הספר. היא כלכך חמודה כשהיא מדברת על בנים שמוצאי חן בעינייה. בית הספר הזה, תיכון ברוקן הלטון, הוא המקום בו הרגשתי כמו טרף קל בין אריות רעבים. אמנם הייתי בין האהובות בבית הספר שלי עד לא מזמן, אין אחד שלא קינא בי ובחברתי הטובה סטפני, אך חוסר הבטחון שחשתי לפני שנתיים ללא סיבה היה גדול מידיי בכדי להתעלם ממנו.
" אני מדמיינת? " סטפני הביעה את המילה 'מדמיינת' בסלידה, עוצרת ממש בכניסה לבית הספר. " זאת מרלן? " הייתי בהלם. אוי, אלוהים אדירים... לא רק שאני ומרלן האויבות הכי גדולות מכיתה ב' בערך, עכשיו אנחנו גם מתחרות בתואר של מצטיינת השכבה. זאת אומרת, מצטיינת בכל דבר, בשכבה. מרלן נראתה כמו כוכבת פלייבוי שקפצה מתוך המגזין העטור פוטושופ אל העולם שבחוץ, רגליה דקיקות וגבוהות, שופעת במקומות הנכונים, בלונדינית מתולתלת ועיניים בצבע של... בחיים לא הייתי בטוחה מהו צבע עיניה. זה תמיד נע בין חום דבש ביותר לכתום-אדום.
" אני לא מאמינה. " סטפני אמרה. " היא ממש נפלה על השכל. תראי את המכנסים, אמנדה, זה עצוב. אני חושבת שפיג'מת הקיץ שלי ארוכה יותר. ותאמיני לי, היא נורא קצרה. אם במקרה מישהו ייקח אותה היום לשירותים, אל תפחדי לעדכן אותי. " צחקתי. סטפני לפעמים לא יודעת איך לשמור את המחשבות שלה לעצמה. אבל אני אוהבת את זה בה..
" הנה המערכת שלך, " ראיין והגיש לי את מערכת השעות שלי. ראין, כפי שאני יודעת, אהב אותי כבר מכיתה ט, והיה צמא לתשומת לב ממני, למרות שאף פעם לא ממש הבנתי למה. שיערו היה ארוך יותר לפחות בכמה סנטימטרים, טיפה כהה יותר מהבלונד המחומצן של המורה להיסטוריה, לורה, ועיניו היו חומות. הוא היה יפה, אבל לא היה זה הטעם שלי. ואני די עצובה בגלל זה. ראיין הוא באמת בחור מדהים. בירכתי אותו לשלום והסתכלי במערכת. מתמטיקה שעתיים ראשונות בבוקר יום ראשון?! אוי ואבוי, זאת הולכת להיות שנה מתישה מאוד.

היום עבר בעצלתיים, מעניין-ככה, ורק חיכתי להגיע הביתה ולנוח. לסטפני היו שעתיים ראשונות פיסיקה על הבוקר, ואף אחת משתיינו לא היינו מרוצות מן השעות הללו. למדנו יחד צרפתית, אומנות וכימיה.
" אני הולכת לדיינר-גריל, " הודיעה סטפני בקפיצה, נדבר כבר אחר הצהריים? " היא שמה את התיק על כתפה, מסתכלת עליי. " בסדר גמור, אני הלכתי לנוח, יום קשה לגמרי. " השמעתי קול אנחה כבדה, וסטפני התחבקה איתי לשלום בצחקוקים.
בדרך חזרה הביתה, חשבתיי על כמה מוזרות וחודרניות עיניו של הנער שהסכל עליי והייה איתי במסיבה יום שבת. עיניו עצובות ומלאות חמלה, אך קשות ומעמידות במקום באותה המידה. הרגשתי כאילו שהוא יודע עליי משהו שאני בעצמי איני מודעת אליו.נרעדתי כשעברתי בריצה את הרחוב. הגיעתי לסף ביתי, פתחתי את הדלת וגילתי שאני לבד בבית. אחותי טרייסי, בת ה12, לומדת בפנימייה כבר שנתיים. אז בנתיים, זה אני לעצמי לי. ישבתי על הספה בסלון והדלקתי את הטלוויזיה, נדהמת לשמוע שזה מכוון על החדשות. " נער כבן 17, העונה לשם הנרי נורמן, אחד מבין קורבנות הפיגוע שבוושינגטון." אוי, פאק. וושינגטון? איך הנרי הגיע לוושינגטון?
"איננו יודעים כמה נפגעים יש בפיגוע זה, אך מקווים למספר נמוך ככל האפשר..." בצד המסך הופיעה תמונה של הנער, עיניו הכחולות כמו יהלומים הביטו עליי דרך המסך. הצטמררתי. שיערו הפרוע, גופו השרירי והרחב. קפאתי. בקושי הצלחתי להרים את הפלאפון שלי מהספה בשביל להתקשר לסטפני, להודיע לה שהידיד הכי טוב שלה יכול להיות ונהרג בפיגוע בוושינגטון.