THE COLD // מושהה

פרק חמישה עשר

אני לא מאמינה. ממתי בדיוק אלן ומיילס מדברים? שלא נדבר על נפגשים במקומות מוזרים ואפלים, וקר לי. כל כך, כל כך, קר לי. אני מתעטפת בחוזקה בצעיף שלי ובמעיל שלי, מנסה להקים כמה שפחות רעש. אני לא רוצה שמיילס יגלה שעקבתי אחריו לפה. אני מנסה להשתלט על הנשימות שלי, ונכשלת כישלון חרוץ. אני מתנשמת ומתנשפת כאילו הרגע סיימתי ריצת מרתון של 100 קילומטרים. הדופק נשמע לי באוזניים ואני מנסה להירגע, כדי שאוכל לשמוע טוב יותר את מה שהם אומרים מאיפה שאני נמצאת. אני בוהה באלן בהערצה, בג'ינס השחורים שלה והחולצה ההדוקה המכופתרת והשחורה שלה. החולצה יושבת עלייה בצורה כזאת שהציצים שלה מובלטים לכל הנראה לעין. מותניה הצרות ורגליה הארוכות פשוט גורמות לה להראות כמו חתולה יפהפייה ותוקפנית. ואני ממש לא אוהבת את הדרך שבה היא מסתכלת על מיילס. שיערה השחור כעורב גולש בגלים על שדיה, על גבה ועד למותניה הצרות. שפתייה צבועות באדום כדם וריסיה הארוכים נראים כשתי מניפות שחורות על פנייה החיוורות. אני מרגישה מגושמת ולא מטופחת ואני כועסת על עצמי שלא לבשתי משהו יפה יותר. איך היא יכולה להראות כל כך מושכת בג'ינס שחורים ומכופתרת שחורה? אצבעותיי מסובכות בפלונטר ואני מנידה בראשי לשלילה. אני לא מתרכזת בעיקר. אני מסלקת את המחשבות על אלן ומנסה להקשיב להמשך השיחה.
" את דיברת איתה? באיזו זכות? " מיילס סינן דרך שיניו החשוקות. שמעתי, יותר מאשר ראיתי, את שאיפתה החדה של אלן. הבנתי שהיא לא רגילה שמתווים לה מה לעשות, שלא נדבר על כועסים עלייה.
" אני אעשה את מה שאני חושבת לנכון, מיילס, ואתה לא תגיד לי אם ללכת ולדבר עם ארורה או לא. המקרה שקרה העלה דיונים בכל קבוצת סמלסברי. אתה יודע טוב מאוד מה שתיהן חושבות עלייה. היא...- "
מה לעזאזל? איך ארורה הזאת קשורה למצב? אלן מכירה אותה? אני ממשיכה להקשיב.
" אני יודע טוב מאוד מה שתיהן אמרו עליה, אלן, את לא צריכה להזכיר לי עד כמה מפלצתיות הן, " מיילס כל כך כועס, עד מילותיו נוטפות רעל. אני כמעט משתנקת, אבל מחניקה את פי בידי.
" ואתה עדיין רוצה להתעסק אתנו, מיילס? " היא אומרת בקול מלטף, שיכול לבלבל אותך אם אתה לא מבין את כוונתה. שמו בפיה נשמע זר פתאום באוזניי. יותר מסתורי, יותר מושך. " אתן לא תעזו לגעת בה. מי כמוך יודעת למה היא מסוגלת, " מיילס אמר בקול קר, וזה העלה בי צמרמורת במעלי עמוד השדרה. בחיים שלי לא שמעתי את קולו החמים קר כל כך. פניו היו נטולות הבעה בעוד שעיניה של אלן הצטמצמו לעברו. " ברור שאני יודעת, " אלן העבירה את לשונה על שפתייה הארגמניות, " אתה מזכיר לי את זה בכל יום, " ירקה, בוחנת אותו תחת מבטה. המבט שלה אליו צמרר אותי אפילו יותר. לפתע הרגשתי כל כך רע עם עצמי, שליבי דהר ובטני התהפכה. אני לא צריכה להיות כאן. אני מקשיבה בדיסקרטיות לשיחה שבחיים לא הייתי אמורה לשמוע. אני נמצאת במקום כל כך חשוך ובשיחה כל כך עמוקה שאת מחצית דבריה בכלל לא הבנתי. מה אני עושה כאן לעזאזל? אני צועדת צעד לאחור, מנסה לא להשמיע כל רעש. בבקשה שאני לא אפול, בבקשה שאני לא אפול, התפילה בראשי חוזרת כמו מנטרה ואני נמלטת מהמקום בשקט. כשאני רחוקה דייה אני מתחילה לרוץ לכיוון הקטנוע שלי וחובשת את הקסדה שלי מבלי משים. אני מסובבת את המפתח ומשחררת את הקלאץ' בזהירות, ואני נוסעת באיטיות אל עבר השביל המתווה בין הענפים. אני מתמרנת בין ענף כזה לאחר, בין גזעים ועצים, וההרגשה הקרירה עדיין בגופי. ליבי דופק בקצב משוגע והאדרנלין בגופי פועם ונשפך מכל הכיוונים. ההרגשה שלי בלתי ניתנת להסברה. יש כל כך הרבה דברים שאני לא מבינה. מאז שמיילס נכנס לחיי כלום לא מובן יותר. בהתחלה הנרי ועכשיו זה, אני לא יודעת מאיפה להחיל לחשוב על כל הדברים שקרו בזמן האחרון. פתאום אני מוצפת געגועים לנורמליות שבי. אני רוצה לחזור להיות אמנדה ג'ו פרקר, אותה ילדה שמאוהבת ברעיון האהבה, לא חושבת שלעולם אוכל להשיג אחת כזאת כי התאכזבתי כבר כל כך הרבה פעמים. אני מתגעגעת ללילות חסרי השינה שבהם אני וסטפני נשארנו ערות וצפינו בעונות על גבי עונות של סדרות מדהימות ומצחיקות, או סרטי אימה מלחיצים במיוחד, שאחריהם אי אפשר להירדם עד עלות השחר. אני לפתע מתגעגעת לאחותי טרייסי, שאותה לא ראיתי כבר המון זמן משום שעברה לפנימייה מחוץ לעיר, ואני נזכרת פתאום שהייתי אמורה לראות אותה בשישי, אבל היא לא הגיעה. למה היא לא הגיעה? אוף, אני כל כך מנותקת מהחברה בזמן האחרון, מהחיים בכללי. אני רוצה שהדבר היחיד שאני אדאג ממנו זה מבחן בפיסיקה, לא בגל ידיד שנעדר ומורות סקסיות וילד עם עיניים צהובות שהופך את עולמי. ליבי גואש מכל המקרים והתוצאות, ודמעות לא רצוניות עולות בעיניי. אני לא אבכה, אני אף פעם לא בוכה. אני מגיעה לכביש הראשי, נושמת עמוק ומגבירה את המהירות. הדמעות מתייבשות בעיניי. הבטן שלי לפתע מקרקרת במחאה, ואני נזכרת שלא אכלתי כלום היום. אמא שלי בטח תרתח עליי כשאני אגיע הביתה. החושך כבר ירד ופנסי הכביש והרחוב נדלקו. הים מצד שמאל שלי שחור להפליא ומזכיר לי את ההרגשה שלי עכשיו. נמאס לי לא לדעת כלום, לגשש באפלה. מתי יגיע הרגע שבו אני אדע הכול, מבלי צביעות וחוסר אונים משווע? אני נאנחת, ומנסה לעשות סדר במוחי. לפי מה שהבנתי, אלן ומיילס מכירים, אז זה ממש לא מקרי שיש מורה חדשה בבית הספר, וילד חדש בבית הספר כאחד. הם הגיעו יחד. השאלה היא למה? ומאיפה הם מכירים? אני מבינה שארורה היא כנראה החוט המקשר בניהם. שניהם מכירים אותה, אבל לפי מה שהבנתי, מיילס מחובר אליה יותר. מעניין מי זאת האישה המסתורית הזאת. האם אני אזכה אי פעם להכיר אותה מקרוב, ולא דרך סיפורים, או שמה? אני מגיעה הביתה. אני מכבה את המנוע ומחלצת את ראשי מן הקסדה, יורדת מהקטנוע ומנערת את שיערי. אני הולכת לכיוון ביתי והלחץ בחזי גובר. אמא שלי הולכת להרוג אותי. כאילו זה מה שחסר לי עכשיו. אני מציצה בשעון בפלאפון שלי, השעה עשר וחצי בלילה. אני נגשת אל הדלת, פותחת אותה בזהירות ונכנסת הביתה. אמא שוכבת על הספה בסלון, הטלוויזיה דולקת אבל אף אחד לא מסתכל עליה. אמא ישנה מול הטלוויזיה, חזה עולה ויורד עם כל נשימה. אני מסתכלת עליה וליבי מתכווץ. לא העברתי איתה זמן איכות מזה יובלות. אני כל כך כועסת על עצמי שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה. אני ואמא שלי החברות הכי טובות שיש. כמעט ולא היו מקרים שבהן השארתי אותה לבד בבית. לקחתי את השמיכה הבהירה מצד הספה וכיסיתי אותה. כיביתי את הטלוויזיה, וכיביתי את האור בסלון. לא רציתי להעיר אותה. ניגשתי למטבח, הבטן שלי מוחה בעצבנות. כן, כן, הבנו, אני רעבה. פתחתי את המקרר, מגלה מקרוני עם גבינה. האהוב עליי. חיממתי צלחת ועליתי לחדרי בשקט, מנסה לא להעיר את אימי. נכנסתי אל החדר, מחליפה בגדים לפיג'מה במהירות ומתיישבת על המיטה בסיכול רגליים. אני אוכלת באיטיות, פותחת את המחשב הנייד שלי, שעל הצג יש תמונה שלי ושל סטף בים, עושות לב עם הידיים. אני מחייכת למראה התמונה הזאת ומחליטה שמחר נלך לים. אני מסיימת לאכול, מכבה את המחשב והולכת לצחצח שיניים. אני מכבה את האור, נשכבת במיטתי ועוצמת עיניים.

חלומותיי טרופים, על ילד קטן עם עיניים צהובות, שפתיים אדומות ויערות אפלים ובודדים.