THE COLD // מושהה

פרק עשרים וחמישה

רעש צפצופים חדר לתודעתי.
משום מה, הכל היה שחור. לא ידעתי אם עיניי עצומות, או שיש חושך מוחלט במקום שבו הייתי.
אבל החלטתי ללכת על האפשרות הראשונה, כי היא פחות הפחידה אותי.
המלמולים הרכים ששמעתי קודם לכן נעלמו, ועכשיו שרר שקט מטריף חושים, חוץ מהצפצופים החוזרים ונשנים של...מה?
הרעש הזה התחיל לשגע אותי.
ראשי פעם בכאב, אך לא היה לי קר יותר.
לא הצלחתי לזכור למה הראש שלי כואב, או למה היה לי קר.
השאלה שהייתה במוחי היא איפה לעזאזל אני נמצאת.
הרגשתי חום על ידי.
מה זה?
פקחתי את עיניי בזהירות. מצמצתי בעור העמום של שעות אחר צהריים מאוחרות. השמש נכנסה לחדר הסטרילי מצד מערב, מה שאישר את חששותי שעכשיו שעת אחר צהריים.
הבטתי לימיני, וראיתי את אמא שלי יושבת על כורסא נוחה בצבע צהוב בלוי וישן, ועינייה עצומות. נחירות רכות נשמעו ברחבי החדר, אך לא הבנתי מאיפה.
הסתכלתי על עבר צד שמאל שלי, להבין מהו הדבר החם והכבד שהיה על היד שלי.
מיילס, שיערותיו בצבע החול עמדו קוצים קוצים, מבולגנים יותר ממה שאי פעם ראיתי, ופניו המלאכיות מופנות אליי.
הלחי הרכה שלו, והטיפה מחספסת, נצמדה לגב כף ידי. הבנתי שזה היה החום שהרגשתי.
ריסיו, כמניפות שחורות על פנים צחורות ללא פגם, עמדו בניגוד מושלם לעורו. אפו, הישר והחמוד היה מתאים בצורה מושלמת לפניו המושלמים.
הדבר הזה שלי?
אני, כמובן, עדיין לא הבנתי מה הוא מוצא בי.
הרמתי את ידי הימנית, להעביר יד בשיערות ראשו, אך כאב חד עצר את תנועתי. בהיתי בידי הימנית, וראיתי מחט שתקועה לי עמוק בעור, וממנה יצא צינור שקוף והעביר נוזלים משקית האינפוזיה אל תוך גופי.
אוי לא.
אני. שונאת. מחטים.
עצמתי את עיניי בכאב ונאנחתי בתבוסה.
כנראה שהם לקחו אותי לבית החולים למרות התחינות שלי. אנשים בלתי אפשריים, מעצבנים, שאני אוהבת כל כך.
סקרתי את שאר החדר במבטי.
מסתבר ששכבתי במיטה ממש באמצע החדר, מיטה יחידה בכל החדר כולו.
אני מוכנה לשים כסף שזה הפנים היפות והמושלמות של מיילס שגרמו לדבר כזה לקרות. ילד מפוצץ כריזמה.
כמעט וגלגלתי את עיניי, אך פחדתי שהתנועה הזאת תעביר כאבים חדים בראשי, הכואב ממילא.
כיור עמד בצד שמאל של החדר, ושם סבונים מחטאים בצבעים מחרידים. הווילון של המיטה היה פתוח לרווחה עד הסוף, כך שלא הסתיר דבר.
ומעל ראשי ממש, עמדה טלוויזיה שמחוברת לזרוע ענקית ומפלצתחית מברזל. על הטלוויזיה שכבו זוג אוזניות שחורות מפלצתיות לא פחות.
על האצבע שלי היה קליפס מוזר בצבע אפור.
אולי זה מה שגרם לרעש הצפצופים שהעיר אותי. קצב הלב שלי.
מחשבה חולנית עלתה לראשי.
לא רציתי לשמוע את קצה בלב שלי, רציתי להתמכר לתחושת העננים הרכים תחת עצבעותיי הרגע שאיבדתי את הכרתי בחדר.

מתי זה היה בכלל?

שמתי לב שראיין וסטפני לא נמצאים בחדר. בטח הם התעייפו, וחזרו הביתה.
שמחתי קצת, לא רציתי שהם ישארו פה ויתישו את עצמם.
הסתכלתי על פניו היפות של מיילס שוב.
לשונו ניתרה אל מחוץ לשפתיו, ליקקה אותם וחזרה אל תוך פיו המושך. שפתיו נצצו באור הפלורוסנט המחליא, אבל המראה הזה גירה אותי.
העפתי את המחשבה הזאת מראשי, והרמתי את ידי באטיות אל עבר שיערות ראשו הנעימות והרכות.
העברתי את אצבעותיי בשיערו הרך, וראשו של מיילס ניתר בקפיצה מבהילה אל על.
הוא הזדקף במהירות, עינייו מזוגגות ואדומות מעייפות, וליבי התכווץ בצביטה.
למה הוא לא הלך לישון?
"אמ?" לחש, בוהה בי.
"היי," קולי היה צרוד, קלוש, כאוב.
על יד מיטתי עמדה כוס עם מים, ובהיתי בה, להעביר למיילס את המסר.
הוא הסתכל לאיפה שמבטי נתקע, הנהן לעצמו והביא לי את כוס המים.
"לגימות קטנות," הנחה אותי, "יהיה לך בחילה אם תשתי הכל מהר."
אך לא עניין אותי, וסיימתי את כוס המים בשלושה שלוקים גדולים. מיילס גיחך והעביר יד בשיערו הפרוע בכדי לסדר אותו.
",Un bambino testardo" הוא צחקק.
בהיתי בו בהבעה לא מובנת. הוא דיבר אלי איטלקית כרגע? נשכתי את שפתי בחוזקה כדי לא לפרוץ בצחוק.
"מה אמרת?" מלמלתי בנשימה עצורה, כשקצוות שפתיי מטפסות מעלה ללא שליטתי.
הוא נשם נשימה עמוקה בחיוך.
"שאת ילדה עקשנית."
"אני ילדה עקשנית?" כיווצתי את גבותי. "לקחתם אותי לבית חולים למרות שביקשתי מכם שלא," החיוך נמחק לי טיפה.
אני לא אוהבת בתי חולים, ואני לא מבינה מה לא מובן. הריח שלהם עושה לי בחילה. ואף סיפור באף בית חולים לא טוב בדרך כלל.
"מה יכולנו לעשות?" מיילס העביר מבט לכיוון אימי, "רתחת מחום. את האמת, אני לא יודע מה קורה איתך אפילו עכשיו." הוא העביר את ידו בשיערו שוב, אך הפעם לא מתוך דחף לסדר אותו, אלא מתוך לחץ.
וכאילו מתוך הזמנה, הרופאה שלי נכנסה לחדרי.
היא גילגלה איתה עגלה עמוסה דברים; כדורים, מזרקים ופדים עם אלכוהול.
בלעתי רוק ואני בטוחה כמעט במאה אחוז שהחוורתי, ותקעתי את מבטי במזרק ארוך מלא בנוזל מזוקק ושקוף.
העברתי את מבטי המבוהל אל עבר מיילס, אל אימי שפתחה עיניים בגלל רעש הגלגלים שהתגלגלו על רצפת הנילנאום, ואל הרופאה עם הפנים הקטנות מידיי ביחס לגוף שלה.
עינייה החומות והחמימות הביטו אל תוך עיניי בחביבות, ובהיתי גם בה בעיניים גדולות ומבוהלות. היא צחקקה.
"היי, אמנדה. אני דר. פאסר, ואני הרופאה שלך." היא ערכה בנינו היכרות, ותוך כדי הרימה את קלסר הבדיקות שלי.
היא כיווצה את גבותיה, הסתכלה עליי לרגע, העבירה את מבטה הלוך ושוב מין הקלסר אל פני ובחזרה.
"אל תדאגי אמנדה." היא אמרה כשראתה את פניי המהולות בחרדה. "הייתי רוצה לערוך עלייך כמה בדיקות."
ראשי הסתחרר. בלעתי רוק בקושי.
"זה כולל מחטים?" אני חושבת שעכשיו נהפכתי להיות ירוקה.
היא הנידה בראשה לשלילה וחייכה חיוך מתוק. מיילס התקדם לעברי והחזיק לי את היד. אמא קמה מן הכורסא המרופטת ועמדה על ידי גם.
"אנחנו יכולים להשאר פה?" אמא הצביעה על עצמה ועל מיילס.
"כמובן," דר. פאסר ענתה בחיוב, ושמה אלכוהול על פד לבן.
היא החזיקה דבר ארוך ועליו מספרים מאופסים, והעבירה את הפד הספוג על המקל הארוך.
"נבדוק לך חום," היא הסבירה לי כבדרך אגב, ופלטתי את הנשיפה שהוחזקה בריאותיי ללא ידיעתי.
כל עוד זה לא תלוי בזריקות, אז אין לי בעיה.
העברתי את מבטי אל המחט שהייתה תקועה לי בזרוע ועיוותתי את פניי.
"זה כואב לך?" דר. פאסר התעניינה.
"לא, אני בסדר," נשמתי עמוק, ממצמצת כמה פעמים.
הרופאה ניגבה את מד החום, והורתה לי לפתוח את פי.
"שימי את החלק התחתון מתחת ללשון שלך, ואל תזוזי או תוציאי אותו עד שהוא יצפצף. אני באה עוד דקה." היא הסבירה לי, דחסה את מד החום אל מתחת ללשוני והפעילה את הכפתור בתנועת יד מהירה.
הרגשתי קצת מגושמת כשהיא יצאה מהחדר, עם מד החום תקוע לי בין שפתיי.
מיילס התסכל עליי וחייך, ואמא שלי ליטפה לי את הראש.
מיילס ואמא שלי דיברו קצת על שטויות, ומד החום צפצף בחוזקה.
הרופאה נכנסה לחדר במהירות ושלפה את מד החום הכבד מפי.
היא שוב כיווצה את גבותיה במבט מבולבל.
"זה לא הגיוני," לחשה לעצמה, כמעט בטוחה שאף אחד לא שומע אותה.
"קרה משהו, דר. פאסר?" קולו הסמכותי של מיילס נשמע רועם בחדר השקט.
היא הרימה את מבטה בבהלה מהמספר שהיה מוצג על הצג של מד החום.
"כן, הכל בסדר גמור. אני חוזרת עוד מעט," והיא נמלטה מהחדר שוב.
הממ..." המהמתי בחוסר הבנה.
"מה לעזאזל?"
פניי היו סימן שאלה גדול. עיניו של מיילס התעננו ומצחו התקמט, גורם להבעת פניו להיות זעופה ומודאגת.
"מה קרה, מיילס חמוד?" אמא שלי העבירה את מבטה מפניו של מיילס אל מחוץ לחדר.
"אני לא יודע, אבל זה לא מוצא חן בעיניי. אני הולך לבדוק מה קורה פה."
ומיילס יצא מן החדר.
"אמא, למה הבאתם אותי לבית החולים?" נאנחתי.
אמא התסכלה עלי ועינייה נצצו בעצבות.
"אמנדה, את צריכה להבין שדאגנו. אני יודעת שאת שונאת בתי חולים. אל תתני למקרה ההוא להשפיע עלייך."
"אמא, די. אני בסדר גמור, את סתם מגזימה."
אמא גלגלה עיניים.
"את לא בסדר גמור-"
אמא נקטעה על ידי רופא שאותו לא הכרתי.
"את באמת לא בסדר גמור. רחוק מלהיות בסדר גמור, את האמת."
הרופא שלא הכרתי דיבר, עיניו בצבע מלחיץ ביותר ונוקשות. אמא קפצה במקום, נבהלה מקולו העמוק והמחוספס.
"סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך. אני דר. סי, ואני אחראי מחלקה כאן.״
הוא פנה אליי. "זאת אמא שלך?" הוא הצביע לכיוון אימי.
הנהנתי קלושות בראשי, וראיתי את מיילס מאחורי דר.סי, יחד עם דר. פאסר.
דר. סי הנהן לעצמו, וביקש את אמא שלי לשיחה פרטית יחד עם הרופאה.
המוניטור שבחדרי צפצף במהירות, כך שכולם היו עדים ללחץ שהייתי שרוייה בו.
מה קורה כאן?
בחנתי את דר. סי עמוקות.
גופו היה צנום מאוד, והוא היה ארוך כמו שרוך. שיערו היה בצבע חום והוא היה כל כך קצוץ עד שזה נחשב כאילו היה קירח.
היו לו זיפים מכוערים, מלבינים, וממש לא מטופחים.
עיניו של דר. סי היו מוזרות. חוץ מהקמטוטים העמוקים שבזוויות עיניו, שהצביעו על כך שהוא כנראה לא ישן המון זמן, עיניו היו אפלות, אבל אולי רק דמיינתי. צבען היה אפור בהיר, כל כך בהיר שהייתי בטוחה שהן לבנות.
והן היו קרות בדיוק כמו הצבע שלהן, צבע של שמים ביום סערה רצינית שאחריה אבדות רבות.
נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להרגע. הוא לא בא לי טוב, ולא ידעתי למה. כל תא בגופי צעק אזהרה בענק, אבל ניסיתי להתעלם ממנו ומן צלצולי האזהרה שבמוחי.
לאחר כמה דקות של נשימה מקוטעת ולב שדופק בקצב מהיר למראית עין של כולם, ניגש דר. סי אל כיוון מיטתי.
"מה לא בסדר?" התנשמתי. ראשי המשיך לפעום בכאב והאור המכוער והלבן שבחדר לא עזר לי.
הרגשתי שסוחטים לי את המוח בשתיי ידיים.
"אמנדה, אנחנו חייבים שתהיי כנה איתנו." דר. סי נראה רציני, עיניו בוהות בי בהבעה בלתי מפוענחת. הנהנתי.
"כמובן."
"האם עשית משהו בכדי להעלות את חום גופך?" דר. סי שאל, והרגשתי איך מיילס מתקשח בכעס.
"למה שתעשה דבר כזה?" התפרץ.
"מיילס," הרגעתי אותו, "תן לי לדבר." אולי מיילס לא אוהב את הדוקטור בדיוק כמוני.
הסתכלתי אל עבר הדוקטור.
"לא. אין לי סיבה מוצדקת לעשות זאת."
הסברתי, ואמא לחצה לי על הכתף.
דר. סי העביר את מבטו מכף ידה של אימי, אל מיילס ואל פניי, חוקר אותי בזהירות מכף רגלי עד קודקוד ראשי.
פעמוני האזהרה בראשי צלצלו חזק אף יותר.
"מחובתי לשאול אותך. יש לי עוד כמה שאלות, זה בסדר שאשאל אותך, נכון? כבר דיברתי על זה עם אימך, היא נתנה את הסכמתה."
העברתי את מבטי החמוץ אל עבר אימי והחזרתי אותו אל הדוקטור. הנהנתי בחולשה, מעירה יד על מצחי הרותח.
"האם התקפי הקור קרו לך לעיתים קרובות בזמן האחרון? חום, כאבי ראש?"
הנדתי בראשי לשלילה. עיניו התקשחו קצת.
"אתה מוכן רק לספר לי על מה כל החקירה הזאת? אני לא רוצה לענות על שום דבר עד שאני לא אבין על מה מדובר."
קולי היה נוקשה ועיניו של דר. סי התכווצו לסדקים קטנים. צמרמורת קרה עברה במורד עמוד השדרה שלי וכל שערה על גופי סמרה.
לא ידעתי אם זה בגלל המבט המקפיא של דר. סי, אם זה בגלל החדשות על מצבי בריאותי, או כי חום גופי עולה שוב.
"אמנדה, התוצאות של הבדיקות שלך הן... לא תקינות." הוא העביר יד על קרחתו המבחילה.
הצמרמורת בגופי גברה, ועיניי נפערו.
מה יש לי? במה אני חולה?
"לא תקינות?" קולו של מיילס היה תקיף ומהול בבהלה רצינית, פחד ואימה.
דר. סי העביר את מבטו המטריד אל עבר פניו של מיילס, אל אימי, ולבסוף אליי.
"אמנדה, מד החום הראה שיש לך 44.7 מעלות חום. במצב כזה, היית אמורה למות ממזמן."
היה שקט כל כך רועם בחדר, שהייתי בטוחה שהמוניטור הפסיק להקציב את פעימות ליבי.

ואולי הוא באמת הפסיק.

-----
הולי קראפ
אפילו אני במתח די חחחחח
חג חנוכה שמחחחח תהנו מכל רגע בחופשש
תגיבו ותצביעוווו
אוהבת אתכן מאודד!