" תלמידים יקרים! " אמרה גברת סופיה, המורה שלי לביולוגיה, אל עבר הכיתה. " אני רוצה להכיר לכם את גברת אלן נ' וונקובר, המורה החדשה שלנו לשיעורים פרטניים לאחר שעות הלימודים. אלן, את יכולה להיכנס! " כל הכיתה הסתכלה אל עבר הדלת, ואלן נכנסה. ההשתנקות שעברה בקרב התלמידים הייתה רועמת ולא היה אפשר להכחישה. שיערה השחור, המלא והמתולתל של אלן ממש זלג בגלים שופעים ובוהקים מטה אל כתפייה, ועד מתחת לחזה השופע. היו לה מותניים צרות וקימורים מדהימים, כאלה שיש רק לאחר עיבוד מקצועי ביותר של התוכנה המתקדמת ביותר בפוטושופ. רגליה עמדו בצורה יפה, כמעט כמו חתולה הזקופה על רגליה הצרות. כשהיא הסתכלה לעבר הכיתה, והתעכבה כמה שניות על פרצופי, הפסקתי לנשום. עיניה של אלן היו כחולות, גדולות ומבריקות. ריסיה היו ארוכים נורא וצורת העיניים שלה הזכירה במעט את עיניו של... אוי. לא הייתי בטוחה של מי. היה לה אף מהמם, ולא היה לי מושג אם זה עקב ניתוח או לא. שפתיה היו מלאות, פסוקות במקצת וצבועות באודם אדום כדם. באוויר עמד ריח של בושם בריח וניל ופריחת הדרים. כולם היו מהופנטים מידיי מהיופי שלה, ואז היא התחילה לדבר. " שלום לכולם. אני אלן נ' וונקובר, ואני הולכת ללמד כמה מכם שיעורים פרטניים אחרי שעות הלימודים בביולוגיה, הסטוריה, ספרות ומתמטיקה. " קולה של אלן היה חזק, אך בו בזמן מלטף ומרגיע. וחשבתי שאם בטח היא תצעק פעם אחת, חלונות הכיתה יישברו. הרגשתי כאילו מישהו בעט לי בבטן. והרגשתי את ההרגשה הזאת מאז שהודיעו בחדשות שהנרי, מת בפיגוע מזעזע. הרגשתי את לחיי מאדימות והסתתי את שיערי השחור והחלק אל מאחורי גבי, חשה בו בזמן אי נוחות מטריפת חושים. למי היא דומה לעזאזל? זאת הייתה המחשבה היחידה בראש שלי." כל מי שאני אקרא בשמו ברשימה יהיה אחד מהתלמידים שאלן תלמד. " גברת סופיה החזיקה דף חום, עבה ומחוספס. " אלריק פ'יץ. אתה לומד עם אלן ביולוגיה. כריסטופר ברגר, אתה לומד מתמטיקה. ברברה פיטר. מתמטיקה. " גברת סופיה המשיכה להקריא מספר שמות נוספים, והרגשתי עצבנות מעושה. לא הייתי בטוחה אם מה שאני מרגישה כלפי גברת וונקובר הוא טוב או לא. מה שכן, היא הדהימה אותי לגמרי. היא הייתה כמו סוג של מודל להערצה. אהבתי את תחושת הבטחון שהיא נתנה לי. " אמנדה ג'ו פרקר. הסטוריה. " הרגשתי, משום מה, הקלה מוזרה. אלן הסתכלה עליי, וזה הרגיש כאילו היא מצלמת אותי במכונת רנטגן. מקלפת את כל המסכות והשכבות מעל גופי, והרגשתי חשופה כל כך. פגיעה כל כך. על ידי מבט אחד בלבד של מורה לשיעורים פרטניים. אבל זה נתן לי חומר למחשבה. אולי גברת וונקובר תוכל להיות האחות שמעולם לא הייתה לי.
שאר היום עבר באטיות, והייתי מוכנה לעשות הכל רק בשביל להגיע הביתה מוקדם. הייתי עייפה, תשושה, ואדישה לסביבה בצורה נוראית. יצאתי אל חצר בית הספר, התיישבתי על הדשא עצמתי עיניים בגלל השמש החזקה. לא היה לי כוח אפילו לעצמי, שלא לדבר על סטפני. עיניה העצובות של סטפני רדפו אחרי במחשבותי, הן היו אדומות ונפוחות מן הבכי הרב, והייתי בטוחה שסטפני גם לא ישנה הלילה.
צעקה מאחורי גבי הקפיצה אותי ממחשבותי. " אמנדה, " קול נשמע, והסתובבתי לאחור. זה היה ראיין, הידיד-לשעבר שלי. " היי, ראיין, " קמתי מן הדשא, מנערת את בגדי מהעלים וקולי היה מופתע במקצת. בדרך כלל ראיין לא ניגש לדבר עם אנשים, הוא מהטיפוסים הביישנים. הוא לבש קרדיגן כחול ומכנסי ג'ינס משופשפים, שיערו הבלונדיני היה פרוע בצורה מחמיאה, ועיניו החומות השובבות הבריקו באור המסנוור של השמש. " מה נשמע, " ראיין עמד כעט מולי, מחייך חצי חיוך מתוק ומפשפש בתיק הצד שלו. עמדתי באי נוחות וחוסר מעש. " תקשיבי, אני יודע שאולי אנחנו לא בקשר, אבל אני חייב להגיד לך ש...-" קולו של ראיין דעך והוא הסמיק קלות. חייכתי. הוא כלכך מתוק כשהוא ביישן. " פשוט את קצת חסרה לי. זה הכל. " ראיין הסתכל עליי במבט מלא חן וחיבה והייתי פשוט נבוכה. " ראיין, אין לי שום בעיה שנחדש את הקשר... פשוט ש...שיט, תזהר! " התקופפתי ומשכתי יחד איתי את ראיין במהירות. ציפור גדולה ומגושמת בצבע כחול עז עפה מעל ראשינו, וכמעט שפגעה בראשו של ראיין. " זה היה קרוב! " ראיין אמר ואני סידרתי את בגדיי, יישרתי אותם ולקחתי את שיערי אל מאחורי האוזן. " זאת ציפור ממש מכוערת, " סיננתי בשיניים חשוקות, לבי עדיין דופק במהירות מן הרגיל. באוויר היה ריח של פלסטיק שרוף. הציפור צייצה וצווחה בקולות מחרישי אוזניים, כך שאני, ראיין ושאר תלמידי בית הספר שהיו בקרבת מקום כיסו את אוזניהם. אלן, המורה לשיעור הפרטני שלי הגיחה מאחורי עץ האלון הגבוה והסתכלה על הציפור, מנידה בראשה. מה היא עושה? היה נדמה לי שאלן מזיזה את שפתייה במקצת, בכוונה לומר משהו, ובשניות אחדות הציפור המגושמת עפה כלא הייתה. " אמנדה, " גברת וונקובר הסתכלה עלי והתקדמה לכיווני בחיוך מסנוור. הייתה באוויר הרגשה נעימה. הריח השרוף נעלם. " גברת וונוקבר, נעים מאוד. " חייכתי חיוך קטן והושטתי את ידי לאלן, והיא לחצה אותה בשמחה. ידה של אלן הייתה רכה וקרה. "תקראי לי אלן, מתוקה. ראיין, תוכל להשאיר אותנו דקות ספורות לבדנו? אני צריכה לדבר עם אמנדה. " אלן הסתכלה על ראיין בחיוך שלא הגיע לעינייהראיין הנהן במהירות והלך מן המקום. " אני חוששת שלא יצא לנו להפגש באופן רשמי. אני אלן, אלן נ' וונקובר. " אלן חייכה אל עברי ושינייה היו צחורות וישרות כמו פלס. " אני מקווה שאת שמחה שאני כאן כדי ללמד אותך. חשוב לי מאוד שהתלמידים שלי ירגישו בנוח ויבואו עם כוונה ללמוד. את מבינה למה אני מתכוונת? " הנהנתי במהירות, ואלן הסתכלה עלי במבט חם. קולה היה מרגיע ביותר. צלצול נשמע ברקע. " אני מצטערת, אני חייבת לזוז. אני רוצה שתדעי שלכל דבר אני כאן בשבילך, בסדר אמנדה? " השם שלי נשמע באוזניי זר פתאום, אחר, לא רגיל. " כן, ברור שאני יודעת, "הרמתי את תיקי מן הדשא הלח, חייכתי חיוך אחרון לאלן והסתובבתי על עקביי לחזור לכיתה. פאק, כמה מוזר, חשבתי, שהיא אפילו לא הסתכלה לי באמת בתוך העיניים. עינייה של אלן היו בכל מקום, על שיערי, על גופי, אך לא על עיניי, וקצת עניין אותי לחשוב מה הסיבה לכך.
YOU ARE READING
THE COLD // מושהה
Romansa-אפילוג- אני לא יכולה לנשום. זה הדבר הראשון שהרגשתי כשהמים המקפיאים חדרו לי דרך הגוף והקפיאו כל שריר ותא בגופי. אני הולכת למות. מים היו בכל מקום. שרפו לי העיניים מהמלח. הגרון שלי היה מיובש והרגשתי כאילו שיפשפו לי אותו עם נייר זכוכית. הגלים לא נתנו ל...
