THE COLD // מושהה

פרק שישי

פניו של מיילס התעננו. שיט. לא הייתי אמורה לשאול אותו את זה. אני והפה הגדול שלי. אני מכירה אותו בקושי חמש דקות. אני כזאת מטומטמת. מיילס בחן אותי. עיניו התקדרו וכבר לא היה שום שמץ של שעשוע בפניו. הרגשתי סומק מתפשט בלחיי. שיחקתי באצבעותי בעצבנות מעושה. היה שקט עוד כמה שניות שנמשכו כמו נצח, ומיילס פתח וסגר את פיו כבר שלוש פעמים, בא להגיד משהו ומתחרט בשנייה האחרונה. אוי, אלוהים. הוא נשף החוצה את האוויר שהחזיק בריאותיו. הוא עדיין לא דיבר. הלחץ שבדמי הלך ועלה משנייה לשנייה. שמעתי את הדופק שלי באוזניים שלי.
קיוויתי שהוא לא שומע אותו גם.
אחרי זמן שבאמת הרגיש כמו נצח, הוא פתח את פיו והפעם לא התחרט למשמע המילים המועטות שאמר בקצרה. " ולמה את חושבת את זה, אמנדה? " צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי. הקרקפת שלי עיקצצה בעצבנות. לא היו מילים בפי בכלל, כי לא ידעתי מה לומר. למה אני באמת חושבת את זה? למה אני לא יכולה לשמור על הפה שלי סגור? מצמצתי אל עבר מיילס פעמיים. הוא חיכה לתשובה. " אני לא יודעת, " מלמלתי קצרות. פלטתי אנקה חנוקה. פאק, אני מרגשה ממש לא בנוח. לא בנוח וחשופה. יש משהו שהוא לא מספר לי. הוא שפשף את פניו בשתי כפות ידיו וכתפיו צנחו. יואו, ממש לא רציתי שנגיע למצב כזה לא נעים. הוא טלטל את ראשו. " אני מצטערת אם העמדתי אותך במצב לא נעים, " החלטתי אני לדבר, כי שראיתי שהוא עומד באמצע חדרי אבוד לגמרי. " אני לא רוצה להרוס את הקשר בנינו על היום הראשון שאנחנו באמת מכירים. אני לא יודעת למה אמרתי את זה. " התחלתי לקשקש. אבל, ממש לקשקש. אם קודם לא היו מילים בפי, עכשיו יש יותר מידיי מהם. זה קורה לי כשאני בלחץ בדרך כלל. מיילס העביר את ידו בשיער ראשו ומשך אותו אחורה. אלוהים, בא לי לגעת בשיער הזה. הוא נראה ממש רך. הנדתי בראשי קצרות וסילקתי את המחשבה מראשי. אמנדה, להתרכז. עיניו הצהובות של מיילס הביעו כאב... וחמלה? אני לא בטוחה. למה חמלה? או צער? אני לא מבינה. " זה בסדר, " מיילס לחש. למה השאלה שלי מציקה לו כל כך? אני בטוחה שיש משהו שהוא פשוט לא מספר לי. עצבנות הזדחלה במעלה גבי. אוף, מה הבעיה שלו, לעזאזל? שיגיד לי וזהו. " מיילס, יש משהו שאתה לא אומר לי? אתה יודע את התשובה? " קמתי מהמיטה שלי. התקרבתי לכיוונו, כי הוא עמד על יד חלון חדרי הפתוח למחצתו. " אני..." התחיל, ונעצר. אוקיי, אני יכולה לעמוד פה עוד הרבה זמן. עד שהוא יחליט לפתוח את הפה שלו ולספר לי מה עובר לו בראש. פניו היו אטומות לגמרי. התקדמתי עוד חצי צעד לכיוונו. היינו במרחק של פחות מחצי מטר אחד מהשניה. קרובים... ממש קרובים. הלב לי, שדפק מהר כבר ממקודם, האיץ ועכשיו הראש שלי הלם בפעימות לב מהירות וקצובות. מיילס השתנק וקפא. המרחק ביני לבינו, שעכשיו קצר כלכך, משפיע עליו כמו שזה משפיע עליי? אני לא בטוחה. ושוב, לא רציתי לגרום לו אי נוחות, אז באתי להתרחק ממנו את הצעד הקלוש בחזרה. איך שבאתי לעשות צעד אחורה, מיילס תפס במהירות ובחוזקה בידי. " לא, " הוא לחש, עיניו אבודות בעיניי. הפסקתי בבו הרגע את החצי צעד אחורה. הוא שיחרר את ידי, מעביר את אגודלו מבלי משים על פרק כף ידי. פלטתי נשימה שלא ידעתי שהייתה מוחזקת אצלי בריאות. ראיתי את הצלקות האדומות בידו שוב פעם. הוא היה עם חולצה קצרה, לא היה לו עם מה לכסות אותן. כשהרמתי את מבטי מהצלקות שלו ביד, הוא הסתכל עליי בעיניים פעורות. סומק התפשט בלחיי בפעם השמינית לאותו היום. הוא חייך-לא חייך. זה היה פשוט תנועה קטנה בזווית פיו שנעלמה מהר מידיי. לא ידעתי אם דמיינתי את זה או לא. עיניו נהפכו לעצובות פתאום, והוא הסתיר את המצח שלו בכף ידו הימנית, נושם עמוק. " אני אסביר לך למה את חושבת את זה, אמנדה. " אז זה אומר שיש סיבה? הסתכלתי במהירות אל תוך עינייו היפות, מבקשת ללא שאלה את הסיבה. " את מרגישה ככה, כי..." הוא מצמץ אליי במהירות. " כי זה נכון, אמ..." כשלתי אחורה. התרחקתי ממנו ובשניות הייתי צמודה לקיר מולו בהתנשמויות מהירות. הוא קרא לי אמ. הוא קרה לי אמ. הוא קרא לי אמ. אף אחד לא קרא לי אמ אף פעם, אף אחד, חוץ מ...לא! זה לא יכול להיות. איך הוא יודע?! דמעות עקצצו בעיניי. מיילס נראה מבוהל מתגובתי. הוא התקדם אלי בחמישה צעדים חיניים ביותר, שם יד אחת מצד ימין של ראשי. הרגשתי שברכיי הולכות לבגוד בי. ידיי רעדו ללא שליטתי. אני לא אבכה. אני לא אבכה. נשמתי נשימה עמוקה ומטהרת. הדמעות שבעיניי התייבשו. " איך אתה יודע... " מלמלתי בקול חנוק. אוף, שיט, אני שונאת שקולי בוגד בי. " ששש. אמ... אמנדה... אמנדה שלי. " הוא ליטף את לחיי בידו השמאלית. אמנדה שלו? " את פשוט חייבת לסמוך עליי, אמ, שלא משנה מה, אני כאן בשביל להיות לצידך. אני לא ציפיתי שיהיו לך תופעות לוואי. אני קיוותי, אבל לא ציפיתי. ארורה אמרה שלא. " הוא לחש צמוד אליי. ארורה? מי זאת לעזאזל ארורה? " ארורה? " שאלתי בקול קלוש. הוא הוריד את ידו מלחיי. " היא ה...ממ...היא הייתה חברה של אמא שלי. " קולו נשמע לחוץ. הוא משקר לי? החלטתי לעזוב את זה. הוא יספר לי אם הוא ירצה. רציתי להתקדם לשאלה השניה שניקרה במוחי. " תופעות לוואי? " קולי נשמע עכשיו חזק יותר. התייצבתי בעמידתי, ברכיי כבר לא פקו תחתיי. " של ה...שיקוי. " קולו לא עלה על לחישה. שיקוי? על מה לעזאזל הוא מדבר? אלוהים, אני לגמרי מחבבת בן אדם שדפוק בשכל? " אלוהים, מיילס תתחיל לדבר. איזה שיקוי? על מה אתה מדבר?! " עיניו של מיילס נפערו ופיו נפתח בתדהמה. הוא היה המום מהתפרצותי. " אני מבטיח להסביר לך הכל, אמ. אני פשוט צריך קצת זמן, לעזאזל. הכרנו רק לפניי יומיים. זאת אומרת, את הכרת אותי רק לפני יומיים. " תיקן את עצמו. אוי פאק, אני לא מבינה פה כלום. ממש כלום. החזקתי את ראשי בשתיי ידיי. קרבתו הכמעט בלתי נסבלת של מיילס בלי לגעת בי גרמה לי להתפתל. אלוהים אדירים, אני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ. ומיילס, לעזאזל, אתה עומד כלכך קרוב בלי לגעת בי שזה כואב. לא תקלוט את זה? כל תא בגופי היה משווע לנגיעה ולו הכי קטנה שלו. הנדתי בראשי. הוא כיווץ את גבותיו בריכוז גלוי, בוחן אותי. הרגשתי את משקל מבטו. האווירה בחדר השתנתה. היה אפשר לחתוך את המתח שבאוויר עם סכין מרוב שהיה בר מישוש. עינו נהפכו אפלות, תשוקה ואש ניצותו בהן. התחלתי להתנשם. הוא העביר בעדינות את אצבעותיו במורד כתפי, עד לצד חזי, המשיך למטה עד למוטניי ואז החזיק אותי באגן. השתנקתי בתגובה. הוא הרים את מבטו והביט בשעשוע בעיני. הרמתי את ידי הימנית והעברתי אותה במורד פניו. מהגבה השמאלית עד האף הישר והיפה שלו, עד ללחיו עד ל... שפתיו. כלכך יפות. כלכך בשרניות. כלכך... נחשקות. הוא עצם את עיניו ופיו נפתח בתגובה למגעי, לשונו צצה מבין שיניו. התנשמתי. הוא פקח את עיניו לאט מסתכל עליי במבט אפל מתשוקה רותחת ואני כלואה ביד ידיו. הורדתי את ידי לכיוון צווארו, עוברת על העורק הראשי. דמו פועם ולוהט ודוחף בעוצמה כנגד אצבעותיי. הרמתי את מבטי אל עיניו הצהובות החמות והמיוחדות. המשכתי עם אצבעותי אל עבר עצם בריח שלו, מרפרפת באצבעותיי מעל עורו הלוהט. עיניי טיילו לשפתיו. הוא התנשם בכבדות ונאנק. ואז התנפל עלי. שפתיו החמות והנעימות על שפתיי, חוקרות ומפתות ונעימות ומלטפות, לשונו דוחפת לעומת לשוני, רבה על שליטה, ידיי עוברות בשיערו הנעים ומושכות את קצוות שיערו. הוא נאנח לתוך פי. גופי נדרך ונמתח לעומת גופו. ידיו האיתנות מחזיקות אותי במקומי, והלב שלי מתפרפר ופועם ומלהט את הדם שלי בתשוקתו האפלה. אוי אלוהים, אני צריכה לעצור את הנשיקה הזאת. אבל היא כלכך כיפית. כלכך מהנה. פאק. הוא הפיל אותי על המיטה ונשכב מעליי בפישוט איברים. ידו נכנסה מתחת לחולצתי. קפאתי. עזבתי את שפתיו ודחפתי את ידיו ממני. שנינו מתנשפים, אבודים, ומבטו הוא סימן שאלה גדול. " אני מצטערת, " התנשפתי. " אני פשוט... אני פשוט לא..." גמגמתי כמו מפגרת. הוא הנהן, עיניו משתנות ומבטן כבר פחות להוט. פחות תשוקתי. נאנחתי. הוא קם מעלי וסידר את בגדיו, וכך גם אני עשיתי. צלצל לי הפלאפון. יופי, באמת, עכשיו הפלאפון שלי נזכר לצלצל. הסתכלתי על הצג. סטפני. יופי, סטף. תודה. עשיתי למיילס סימן של 'רק רגע' עם האצבעות, ועניתי לשיחה. " סטף, " ניסיתי לסדר את קצב נשימותי שלא תחוש בהבדל. ראיתי את מיילס מחייך חצי חיוך ומגחך לעומתי. גלגלתי אליו את עיניי והפנתי אליו את גבי. " שלום לך, אמנדה. נו, נו, מיילס היה אצלך? " נשמתי עמוק ורציתי לתת לסטפני כאפה. " כן..." מלמלתי מסתכלת במבט חטוף אל עבר מיילס. הוא קרץ לי. יואו, איזה סיפור. " סטפני. " אמרתי בקול חמור. " אוי... לא. לא. אני לא התקשרתי, אמנדה. תשכחי מזה. ביי! " סטפני קלטה שהיא לגמרי הפריעה. כבשתי צחוק שרצה לפרוץ ממעמקי בטני. אלוהים, איך שדברים מתגלגלים במהירות כזאת. רק לפני חמש דקות ישנתי על המיטה הזאת, ועכשיו...
הסתכלתי אל עבר מיילס. " מצטער, " הוא הושיט את ידיו לפניו בפיזור נפש, מסתכל עלי במבט משועשע וחושש גם יחד. אני אוהבת את המבט המשועשע שלו. שמתי לב שרוב הזמן הוא משועשע. " זה בסדר. רק... בוא לא נעשה את זה. אני לגמרי - "
" אני מבין." הוא קטע.
" באמת? " עיניי נפערו. מה? הוא הנהן. רציתי לחבק אותו. רוב הבנות שהיו אומרות את זה לבן, היו מסיימות בוכות כי הן לא רצו את זה מלכתחילה. נשפתי את האוויר שהחזקתי. " תודה. " מלמלתי אל עבר מיילס. הוא הנהן שנית. התקדם לעברי, והחזיק את ידי מולו. " אני מצטער אם גרמתי לך בלבול כלשהו. אני מבטיח שזה לא יקרה שוב עד שתבקשי ממני. אני לא יודע מה עבר עליי. בדרך כלל אני לא כזה נמהר במעשים. " הוא הסביר את עצמו. הנעתי את זרועותי מולו בביטול. " זה לגמרי בסדר, מיילס. כנ"ל. בוא ננסה לשכוח. בסדר? " פניו לרגע נראו כאובות. הוא הסתיר את ההבעה הזאת שוב במהרה ובהצלחה מסחררת. " אני רק רוצה להגיד שיבוא היום ואת תביני, אמ, " קימטתי את מצחי למשמע השם, הוא המשיך, " ואת תראי שלא הכל נורא כמו שאת חושבת בטח עכשיו. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך. ואני אף פעם, " הוא הביט בי במבט חמור, " אף פעם, לא מבטיח הבטחות, אמ. " סיים. עצרתי את דמעותי שוב. אוף, אני כלכך רגשנית. אני לא אבכה בגללו. הנהנתי נמרצות, כי ידעתי שאם אדבר בטח אבכה וקולי יבגוד בי. הוא חיבק אותי בחוזקה לכמה שניות, ושאפתי את ריחו. מממ.... ריח של וניל ושל מנטה ושל מיילס. אני אוהבת את הריח הזה. התנתקנו מן החיבוק והוא נתן לי נשיקה חפוזה במצח, מחייך חצי חיוך ביישני. חייכתי גם, בטוחה שאני משקפת את חיוכו בפניי. הוא פנה אל עבר החלון, הסתובב אלי ואמר במהירות; " אני שמח שבאתי היום. " קרץ שוב במהירות ובשובבות, ואז קפץ מהחלון ונעלם מעיניי. השתנקתי ורצתי אל עבר החלון, לראות אם הוא נפגע. עד שהגעתי לחלון, מיילס כבר נחת ורץ בקלילות אל עבר שדרת הרחוב עצמה. הנדתי בראשי לשלילה, מחייכת, וסגרתי את חלון חדרי.