'איידן'.
לא ידעתי אם ללחוץ או להניח לזה.
להתקשר או לא.
אולי זה הבחור מחוץ למגרש? אין מצב.
רציתי לדעת מה הסיפור. מה קרה שם.
גם אם אני לא בהיריון ממנו או נושאת מחלה בגללו, מגיע לי לדעת, לא?
כשכולם פנו לשיעורים, אני נשארתי מאחור.
צפיתי בו מתקדם אל עבר המגרש הנטוש שבו נהגו לעשן בדרך כלל.
הוא מעשן? אין פלא, הוא נראה כזה.
התקדמתי אל עבר המגרש.
לא הופתעתי גם לגלות אותו עומד עם בחורה, שנראתה כמו אותה הבחורה ששכבה עם לירוי.
היא הציתה את הסיגריה שעמדה בין אצבעותיו.
העצבים בערו בתוכי.
עכשיו היא עוקבת אחרי גם למועדונים ואוספת את האנשים שיצרתי איתם קשר בדרך זו או אחרת?
נשמתי עמוק ונכנסתי.
"סליחה, את יכולה ללכת? יש לנו שיחה פרטית לנהל." הרגשתי חצופה, מרדנית, הרגשתי כאילו נכנסתי בה.
היא הרימה את מבטה אליו במבט שנראה כי אמר ' אני אכסח אותה אם תרצה'.
הוא סימן לה ללכת, והיא משכה בכתפיה ויצאה מהמגרש.
"את חושבת שאני חייב לך משהו?" הוא פנה אלי והכניס יד אחת לכיסו והשנייה שימשה כמחזיק לסיגריה.
קפצתי את אגרופי וגבותי.
"כן, אתה חייב לי משהו. אתה סיממת אותי, ואנסת אותי, נכון?" הגזמתי, אבל רציתי תשובות. ולא כל כך היה אכפת לי איך.
הוא צחק ושאף את אוויר הסיגריה פנימה.
"כל מה שקרה שם, קרה בהסכמתך המלאה. אני לא חייב לך כלום, אז את מוזמנת ללכת מפה. את לא מעשנת גם ככה, לא?" מבטא התלווה למשפטיו.
הרגשתי מטומטמת. הוא חייך בגאווה.
"מאיפה אתה מסיק שאני לא מעשנת? אולי באתי לבקש ממך סיגריה?" ניסיתי לעקוץ אותו, אבל ללא הצלחה.
הוא סקר את גופי מלמעלה למטה וחייך.
"את יפה, ילדונת, אבל את לא מעשנת." הוא עקץ אותי. הושטתי את ידי.
"תביא שכטה." אמרתי, ולא האמנתי שהנחתי למילים האלו להחליק מבין שפתי. הוא יעלה עלי.
הוא הושיט לי את הסיגריה. שאפתי פנימה והתחלתי להשתעל. הוא צחק.
"אולי, יום אחד, אם ארצה, אספר לך. בינתיים, תחזרי לחיים שלך. את לא שייכת לפה." הוא אמר ויצא מהמגרש, הסיגריה נשרפה אט אט בין אצבעותי ונשברה אפר אחד אחר משנהו.
הייתי המומה. לא ידעתי כיצד להגיב ומה להסיק מזה.
זה אומר ששכבתי איתו, זה אומר שלא? מה הלך שם?
ולמה אני לא זוכרת כלום?
הברזתי מהשיעור הראשון, ולאחר מכן נתתי ליום להמשיך כהרגלו.
לא ידעתי כיצד אני אמורה להגיב לכל מה שקרה במגרש, ולמה לבחור עם המבטא היו תשובות שלא היה מוכן לתת.
אחר הצהריים הלכתי עם אלנה לרופאת נשים.
המגזינים על השולחן לא ראו קהל זה זמן מה, שכן התכסו בשמיכת אבק דקיקה, והתמונות של הנשים על הקירות, שמוסגרו במסגרות לבנות, גרמו לנוחות מסוימת.
המזכירה קראה לנו פנימה, ובפנים ישבה בחורה חביבה ובלונדינית, עם משקפיים, עור חיוור, ותווי פנים עדינות.
היא חייכה חיוך קטן והורתה לי להתקדם אל כיסא הטיפולים.
לאחר הבדיקות, אישרה כי לא קיימת שום מחלה ועל הדרך, שאינני בהיריון.
נשמתי לרווחה, אם הייתי רוצה תינוק יפה שמתנהג על הפנים, כבר הייתי עושה אחד עם לירוי.
אלנה נשמה לרווחה, היא הייתה כמו אחות בשבילי, ולא יכלה לראות אותי ככה.
כשיצאנו מרופאת הנשים, אלנה הגניבה כמה 'דוגמיות' של אמצעי מניעה שבמקרה רופאת הנשים הציעה ודחפה אותן לתיק שלי.
"אז מי זה היה?" שאלה אלנה כשיצאנו מהבניין.
"כנראה איזה בחור בשם איידן" עניתי וחייכתי, שיערי השטני מתנפנף ברוח הקרה שהדפה בגופנו כשיצאנו.
אלנה פערה את פיה, יכלתי להרגיש את השוק שבה.
"זה הבחור החתיך, העולה החדש.. דיאנה..הוא 'באד בוי'"היא הסבירה את השוק.
איבדתי את הריכוז, הבחנתי בדמותו הארוכה והרחבה, השרירית והמחוספסת, זורקת סיגריה ודורכת עליה, עולה על אופנוע ונעלמת בתנועה שבכביש.
אלנה נגעה בכתפי. ניערתי את ראשי והבטתי בה.
"ראית את זה?" שאלתי, והיא הנידה בראשה.
אולי אני מדמיינת?
אולי אני עד כדי כך אובססיבית לדעת מה קרה?
YOU ARE READING
Bad Boys Lust | תשוקה של באדבוי
Lãng mạn'הוא לא מי שאת חושבת.' מבטנו מצטלב, ככה הוא יודע אם לאחוז או לשחרר. אני מרגישה חלולה וריקנית, ולכן ממש לא אכפת לי לאן אני הולכת. אני רוצה שהוא ימלא אותי במשהו. ברגש. תשוקה, שנאה, כעס. החדר החל להטשטש, החום שלו עטף אותי. נפלתי על חזיהו, ומאז הכל נמ...
