בוקר.
ידעתי שזה בוקר מכיוון שהציפורים לא נתנו לי מנוח, וקרני השמש כמו חדרו מבעד לעפעפיים שלי ועיוורו אותי ככל שהדקות עבר.
פקחתי עיני, אך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
נשמתי, לפחות זה משהו.
הרגשתי איום, ההנגאובר הלם בראשי , אבודה. סקרתי את סביבתי, שלהפתעתי הייתה לא מוכרת כמו שציפיתי שתהיה.
בחנתי את גופי בבלבול, ולאחר מכן העברתי מבטי אל עבר מסך טלוויזיה רחב וכבוי ששיקף את החלון הפתוח לרווחה שניצב מאחורי במעין שלווה מדהימה שכזו שמשום מה ריתקה אותי אליה .
החזרה מהאופוריה אף פעם לא הייתה קלה. קל להתנתק, ובכל זאת כל כך קשה להתחבר.
ההיגיון שב בחלקים, בהתחלה את מרגישה כמו פעוטה והמוח שלך לא מתפקד, ואט אט את מתקדמת אל עברו ומבינה את כמות הטעויות המאסיביות שעשית לילה לפני כן..
ושום, כל כך מוכר שאת כבר לא מצטערת.
כל כך מוכר, שכבר הבנת שאין מה לשנות.
כל כך מוכר.. ואמיתי.
ריח מתוק אפף את אפי, ומשום מה הריח מוכר בצורה די מדהימה. שיר ישן התנגן בראשי, קמתי והחלטתי לחזור לשכב. זמזמתי את המנגינה המוכרת בשלוות נפש מסוימת שאפפה אותי לרגע.
והנה ההיגיון הכה בי, וצילה של דמותו פרוס על גבי רצפות המטבח הלא מוכרות.
קמתי כמעט ובדממה, רק שלא ישמע שהתעוררתי. רק שלא ידע שאני לא מודעת לעצמי כמעט ולחלוטין ושגם עכשיו אני עושה שטויות.
הצצתי לעברו, לגופו החטוב לא היה דבר פרט לטרנינג בורדו שבצורה מוזרה ישב עליו בצורה כל כך מדהימה, שניתן לחשוב שנועד למענו.
עורו השזוף-חיוור העוטף את גופו החטוב ושריריו המנופחים היטב היה חשוף לחלוטין, דבר שכל בחורה אחרת הייתה שמחה לקבל על הבוקר.
אך לצערי, לא יכלתי לשמוח.. לא בהתחשב בעובדה שקמתי פה, והידע שלי בנוגע למה שקרה לאחר אותן הכוסות האדומות שאף לאפס.
חזרתי לחפץ שקמתי ממנו, שהתברר כספה, והדלקתי את הטלוויזיה. זפזפתי בין ערוצים, וניסיתי להבין ביני לבין עצמי האם לקחתי את זה רחוק מדי.
האם באותו הרגע, נתתי לעצמי לזרום, כמו שלא רציתי לעשות בעבר.
מגירות נפתחו ונסגרו, וידעתי שאצטרך להתאמת איתו. הוא כנראה מחפש מזלגות , וזה לוקח בדיוק דקה. סקרתי את גופי, לגלות שאינני לובשת דבר פרט לחולצה גדולה שלו, שמשום מה נראתה די מוכרת. נשכתי את שפתי התחתונה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב מבוכה.
גלגלתי את הסרט של מה שיכל לקרות בראשי.
יכול להיות ששכבתי איתו.
יכול להיות שהייתי שיכורה והקאתי או משהו בסגנון והוא החליט לעשות לי טובה ולהיות שם בשבילי בזמן הקושי.
יכול להיות ש.. והוא נכנס לסלון, קוטע את הסרט שהרצתי בראשי, ואולי זה דווקא לטובה.
הוא כחכח בגרונו והניח על שולחן הקפה הכהה שמולי צלחת ועליה ערימה של פנקייקים מקורמלים. הוא חייך חיוך נבוך והתיישב על כורסה מולי, מעביר את זרועו המושלמת בשיערו הפרוע.
"על מה את חושבת?" הוא חייך אלי, עיניו הבהירות נעשו בהירות אף יותר תחת קרני השמש שחדרו מבעד לחלון , ויצרו מעין שלמות כזו שמעולם לא ראיתי בו. הוא נראה מדהים, לא היה צריך להעיף לעברו מבט פעמיים כדי לדעת זאת.
זה היה מובן מאליו, והיה ברור למה.
"תודה.." מלמלתי והתעטפתי בשמיכה שסביר להניח שישנתי תחתיה. הוא הביט בי באי הבנה.
"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך." מוצאת את עצמי על ספסל ברחוב או אלוהים יודע איפה? ואולי אני סתם פרנואידית, הרי לא היו מורידים ממני את המבט אם נראיתי כל כך אבודה. מלמלתי בשקט והבטתי בברכיי.
"נס?" הוא שאל , וחיוכו חשף זוג שורות שיניים צחורות וגומות מדהימות שכאלה. הנהנתי בשקט. הרגשתי כל כך נבוכה, ובכל זאת הוא היה כל כך נדיב אלי.
ובאותו הרגע באמת האמנתי שלא ינצל בחורה שנמצאת תחת חוסר מודעות למטרות מיניות.
הוא יכול להשיג את מי שהוא רוצה במודעות עצמית מלאה, הוא לא ינסה שום דבר. ובמיוחד לא בידיעה שטראוויס מסוגל להכניס אותו לאשפוז במידה ואיפגע באיזו צורה שהיא.
חייכתי ביני לבין עצמי במחשבה על טראוויס והאכפתיות שבו, ושמחתי שיש לי אח כזה מדהים.
ושמחתי שיש לי חיים כאלה. ומשפחה כזו. ואנשים כאלה מדהימים.. וחתיכים, שסובבים אותי.
ואז נפל לי האסימון.
מה אני עושה פה? איך הגעתי לפה? למה הייתי מוכנה?
חיפשתי סביבי את הטלפון, אבל הוא לא היה. סקרתי סביבי אחר מוצא, אבל אירונית, אין מוצא.
ג'רמי חזר עם נס מפנק בספל שכתוב עליו 'בוקר טוב' במספר שפות שונות. הוא הניח את הספל בין אצבעותי, והאדים המהבילים הכו בפני.
ולשנייה עיני פגשו בעיניו, הוא קרב, יכולתי להרגיש את הבל פיו מכה בשפתי..
YOU ARE READING
Bad Boys Lust | תשוקה של באדבוי
Romance'הוא לא מי שאת חושבת.' מבטנו מצטלב, ככה הוא יודע אם לאחוז או לשחרר. אני מרגישה חלולה וריקנית, ולכן ממש לא אכפת לי לאן אני הולכת. אני רוצה שהוא ימלא אותי במשהו. ברגש. תשוקה, שנאה, כעס. החדר החל להטשטש, החום שלו עטף אותי. נפלתי על חזיהו, ומאז הכל נמ...
