» TEMPORARY BLISS « Styles

[34+35]

(תמונה;; איך לואי נראה בפרק)

אם היה לי דולר על כל פעם שויולט גרמה לי להשתגע הייתי יכול לקנות אי שלם מזדיין.

מהרגע שויולט נכנסה לחיי היא טלטלה אותם לגמרי, מאז ומעולם היה משהוא בה שגרם למוחי לקרוס. שום דבר לא נגמר טוב כשזה נוגע אליה ואליי.
זה אוליי למה כל כך פחדתי לחשוף את הזהות שלי אליה. 
מה היא תגיד, מה אני אמור להגיד.
האם היא רוצה אותי בחזרה בחיים שלה?
הכל היה כל כך מבלבל ומסובך.

אני לא באמת מאמין שהיא קנתה את סיפור החולי שלי, למרות שהרגשתי חולה מטאלית מאז שהחשדות שלי התאמתו לגבי קים-הבת שלי-זה עדיין מפחיד לחשוב עלייה בצורה הזאת.

הפלאפון הוחזק בידי ביציבות כשראשי קדח בחום. באמת הרגשתי חולה, אני לא יודע למה אבל ויולט משפיעה עליי הכל כך הרבה דרכים.
לפתע נזרקתי אל לילה שעבר בשנית. קים עמדה מולי בעיניים נוצצות ששיקפו את דמותי שלי. היא הייתה השילוב המושלם ביני לבין ויולט. היא הייתה הילדה שלנו, תוצר מחוסר האחריות שלנו.
ואז זה גרם לי לחשוב. ולהתחרט. שלא היה איתה כשהיא גילתה את האמת על אבא שלה, יכולתי לנחם אותה, להיות שם בשבילה כמו שאבא אמור להיות. אך מצד שני, אני לא בנוי להיות אבא. אני לא יודע להיות אחד כזה. אין לי את החוש האבהי המזדיין שיש לכולם.
אני לא בקשתי את זה! אני לא בקשתי להיות פאקינג אבא מזויין. פאק!

התרוממתי במהירות מהספה.
ג'ייק בבית הספר ומבריטני לא שמעתי מאתמול בערב, היא לקחה את ג'ייק לאכול ארוחת ערב בחוץ ככה שהיה לזמן לחשוב לבד.
אבל לא רציתי להיות לבד יותר.
"פאקינג שיט," נאנח בתסכול אני מתקשר אל  לוק ונאנח שוב ברעש.
אני לא מאמין שאני עושה את זה.
לא לוקח ללוק יותר מידי זמן לענות לי; אולי מכיוון שהוא חסר חיים מזדיין אבל אני צריך להפסיק לחשוב כל כך שלילי היום ולצאת ממצב הרוח הרע שלי.

"הארי? אוי אלוהים רגע" נשמעו כמה רעשים ברגע ואז חבטה ענקית שגרמה לי להוזיז את המכשיר מאוזני במהירות.
"אמרתי לא! תעזבי אותי חתיכת זונה-" קולו נקטע על ידי קול נשי מורם שהזכיר במעט את קולה של בריטני.
"אבל בייב-" נשמעה תריקת דלת וקולו של לוק חזר להופיע.
"אז מתי לפגוש אותך סטיילס?" נאנחתי בהקלה על העובדה שלוק מכיר אותי יותר מידי טוב וחסך במילים.
"בפרדי'ז" הוא מלמל משהוא על זה שיהיה שם עוד חצי שעה ואני הנהנתי בהקלה.

-

בהתחלה, לוק לא דיבר הרבה. למעשה, הוא לא דיבר ככל. הזמנו את המשקאות מלאי הקפאין שלנו והתישבנו בשתיקה רועשת.
"אז.." נאנחתי בתסכול. ידעתי שאני חייב לו הסברים מתי שהוא.
"אני אבא" הוא היה באמצע לשתות את המשקה הרותח שלו ככשמע את דברי מהר לשפוך את תכולת פיו בהלם.
"אתה פאקינג צוחק עליי" הוא ניגב את הזיפים הבלונדינים שלו מקפה עם מפית, עצבני לגמרי.
נענעתי בראשי.
"עוברים לי כל כך הרבה דברים בראש עכשיו אלוהים, מ-מתי זה קרה?"
צחקתי צחוק יבש ללא הומור. "לפני שלוש עשרה שנה" הוא הבריש את ידיו במהירות ובעצבים, כאילו הוא הפאקינג אבא לילדה בת 13. "זה יותר מידי לעקל, א-אז יש לך ילד בן 13 ?!! מתי התכוונת לספר לי על זה!?"