Wall of love//hebrew

פרק 1

״קומי כבר! אני לא משלמת לביתספר המחורבן הזה בשביל שלא תלכי אליו!״ קול מוכר צעק מעליי וגרם לי לתחושה מוכרת.
״את מוכנה לזוז כבר?!״ היא צעקה עליי מעל המיטה.

אז כן, אני אוליביה סמית וזה בעיקרון החיים המחורבנים שלי.
״אני קמה, אני קמה!״ קמתי מהמיטה בעייפות יתר. בדרך כלל אני לא הולכת לישון מוקדם כי זה לא שאני הולכת לבית ספר בכל מקרה אבל אתמול אני והחברה הכי טובה שלי אנה, נישארנו עד מאוחר בשכונות והתחלתי לעבוד על היצירה שלי ב-קיר. המקום הכי חם ושווה לאנשים שעושים גראפיטי, כמוני. הקיר הזה ספציפית הוא רק למיקצוענים, יש את החבורה הגדולה, קוראים להם ״האומנים״, אף אחד לא שמע אותם או ראה אותם, אבל יש להם השפעה מאוד גדולה, הם אלה שמחליטים אם אתה מקצוען או לא. אם אתה עושה יצירה על ״הקיר״ והם לא אוהבים אותה, אתה מנודה מגראפיטי רישמית בשכונה הזאת, זה פשוט הזוי.

הלכתי לארון, או יותר נכון שתי מדפים שדודתי בטובה הואילה להשאיר לי, ולקחתי חולצה שחורה וגינס קרעים שחור ונעלי ספורט ישנות שחורות, הן היו שייכות לאבא שלי, הוא ממש אהב אותם.
ניכנסתי לאמבטיה לצחצח שיניים ולסדר את שיערי החום המבולגן שהיה פזור כל הלילה, אספתי אותו לקוקו גבוה לא הדוק בכלל ויצאתי לסלון. לרוע מזלי הדרך החוצה זה רק דרך שם, אלה אם כן שוקלים את החלון אבל אנחנו קומה רביעית אז.. לא.

״אני מקווה שלא יתקשרו אליי היום שוב פעם, שמעת?!״ היא צעקה עליי בזמן שהיא מחזיקה סיגריה ומיסתכלת דרך החלון, כמו איזה כלבה מיתנשאת. אני גרה אצלה מאז שאני בת 13, מה שהיום אני כבר 18 כמעט. היא כזאת כלבה! אין לה חשיבות והיא תמיד אומרת שאני מיטרד והיא לא מבינה איך ההורים שלי סבלו אותי. היא לא מבינה כלום והיא לא תבין כלום, אני לא מיטרד כי אני לא עושה כלום שיעצבן אותה אוליי חוץ מהעובדה שאני בקושי בבית ולא כזה מגיעה לבית ספר.
יצאתי מהדלת וירדתי במדרגות ברעשניות את כל המדרגות וכמו תמיד אנה חיכתה לי למטה עם סיגריה בין השפתיים, שעל הסיגרייה מרוח אודם אדום זול. אני אוהבת את אנה, את שיערה האדום והעיינים הכמעט שחורות שלה.

״תדליקי לי סיגריה תעשי לי טובה.״ אמרתי לה באנחה והיא נתנה לי אחת ומצית. אני והיא בעיקרון החברות הכי טובות כבר מכיתה ח, אין ממש סיפור מאחורי זה, זה היה שתי חברות נגד כל העולם. זאת הייתה תקופה קשה בשבילי ובעיקרון הכל נהרס בשבילי אבל הדבר היחידי הטוב שקרה בכל התקופה הזאת הוא שיצא לי להכיר חברה אמיתית כמו אנה.
״נו, מה שלום הכלבה?״ אנה שאלה בפיתאומיות, היא ממש ספונטנית אם תישאלו אותי.
אני זוכרת שיום אחד באיזה ארבע בבוקר היא שלחה לי הודעה שהיא מחכה לי למטה דחוף ממש וכמובן שירדתי במהירות ובבהלה והיא אמרה שהיא רוצה ללכת לקנות פדים כי ניגמר לה והיא אמורה לקבל בתקופת זמן הקרובה הזאת. רציתי בעיקרון לדקור אותה אבל הלכתי איתה כי כבר יצאתי מהבית אז מה אני אעשה.
״כלבה יותר מתמיד... נימאס לי מימנה כבר! לא יכולה לחכות שאני אסיים תיכון ואני אעזוב את המקום העלוב הזה.״ אמרתי באנחה ועם תנועות ידיים מוגזמות. לגור עם הכלבה הזאת זה נורא ואיום.
״ומאיפה תביאי כסף לעזוב מכאן? בקושי אגורה ישלך על התחת!״ היא אמרה בצחוק מוגזם, הציניות שלה מעצבנת אותי.
״אויש תיסתמי ותיסמכי על חברה שלך, אני עוד אכבוש את העולם אם צריך.״ החזרתי בטון מתנשא ולא יכולתי שלא לצחוק למשמע טיפשותי.