Wall of love//hebrew

פרק 28

קר, ממש קר פה. זה כמו סיוט מתמשך, אני חולמת שקר לי ואז שאני קמה אני באותה סיטואציה, אפילו שזה נישמע ממש טיפשי. קר לי מאוד, אפילו יותר מכל האלה סביבי. אני לא יודעת למה, אבל שרה טוענת כי ׳את מתגעגעת אל אדם ואת מרגישה שחצי מימך נלקח, הגיוני שזה יופיע בתופעת לוואי כל כך מפגרת.׳
אנה מיסתכלת עליי כמו על משוגעת, היא אומרת שאני סתם מגזימה ולכולנו קר, אבל הן לא יבינו.

עבר שבוע וחצי מאז הטיסה של דודתי, ומההפסקה מאדם. הוא התקשר כמה וכמה פעמים בימים הראשונים והשאיר כמה הודעות, אבל אני היתעלמתי.
לקח לי זמן לעקל מה ששמעתי מקלואי, זה אף פעם לא קל לשמוע דברים כאלה על הבן אדם שאתה אוהב.
׳את ברת מזל, כי את הראשונה שאדם לא מתייחס אלייה כמו אל פח חסר רגשות..׳ היא אמרה לי. המישפט הזה העלה בי חיוך ואת האמת? גרם לי להמון תיקווה.
״אוליב את באה? יש לנו עבודה ואנה מחכה למטה!״ שרה צעקה מהסלון ואני קטעתי את מחשבותיי וקמתי במהירות מהמיטה לאסוף את כל הדברים הנחוצים לי לקראת העבודה אל תוך תיק צד.
״את באה?״ שרה שאלה בזריזות כשהיא החזיקה את דלת הכניסה בשביל שהיא לא תיטרק וסימנה לי בו זמנית להיתקדם לכיוונה.
״כאילו שיש לי בררה.״ נאנחתי ועקפתי אותה בזריזות לכיוון חדר המדרגות המאוד מוזנח ומעופש, הביניין הזה זקוק לשיפוץ, ובדחיפות. הקירות מתקלפים במידה יתרה והעובש גורם למקום להריח כמו ברזל רטוב.
יש גם נקודות שיוצא מהם מים מהתקרה, נקודות שיגרמו שכל עובר אורח שלא גר בביניין הזה להיתרטב, אבל אני ושרה היינו כבר מומחיות בלדלג בין שלוליות במים.

״אתן מאחרות!״ מר רוסו התחיל עם הצעקות הקבועות שלו בדיוק כששלושתנו ניכנסו לתוך המיסעדה.
לפי מה שאני זוכרת, שרה סיפרה לי שהוא היה נשוי במשך עשרים שנה עד שהוא גילה שהיא בוגדת בו, נישמע כמו סיפור קלאסי למידי. ״אני יודעת מר רוסו, לא יקרה שוב פעם.״ שרה מיהרה להגיד ושלושתנו ניכנסנו במהירות לכיוון המיטבח בשביל לקחת את הסינרים שלנו.
״אני מקווה שכל החרא שאני עוברות במקום הזה יתן לנו מספיק כסף בשביל לעוף מפה.״ אנה אמרה פתאום באנחה בזמן שקשרה את הסינר למותנייה.
האנשים פה לרובם הם זוגות עשירים וזקנים או חבורות של עשירים מהבית ספר שלי, שזה החלק הכי מבאס בעבודה הזאת. שלושה נערות עניות שבקושי היתקבלו לבית ספר הכי טוב בעיר צריכות לעבוד בשביל חבורת הנערים העשירים שלא צריכים לעבוד בכלל בגלל שההורים שלהם יכולים לממן להם את כל החיים.
בדרך כלל זה אמנדה והחברות המפגרות שלה שסלחו לה על כל מה שהיא עשתה להן, והחברים שלהם.
אני שומעת אותם צוחקים עלינו, אבל אני לא נותנת לכמה ילדי שמנת להשפיע עליי ועל הקבלה שלי למכללה.
״אוליב צאי מהסרט, יש לך את שולחן שש מלא אז עופי לשרת אותם.״ הצעקות המוכרות של רון נישמעו כשהיא ניכנסה למיטבח, מזיעה מתמיד. בכל הזמן הזה שעבדתי פה יצרתי קשר ממש טוב עם רון קלוד וסופי, הן הרבה יותר נחמדות ממה שחשבתי שהן יהיו והן עזרו לי פה הרבה מאוד.
״אני יוצאת.״ אמרתי במהירות וקשרתי את הסינר סביב מותניי ויצאתי לכיוון משב ברור מאוד של חום.
״למה כזה חם פה?״ שאלתי בהיתנשפות את עצמי וניגשתי לכיוון שולחן שש, לא עוד פעם הם.
״מיזאת עם לא אוליביה סמית השרמוטה?״ קולה הצורב של אמנדה נישמע, לא ייחסתי חשיבות והיתמקדתי בלעוף משם.
״מה תרצו להזמין?״ שאלתי כשהוצאתי את הפנקס מכיס הסינר שלי.
״אני אשמח לדעת למה כל כך חם פה, אני אעדיף לקפוא מקור בחוץ.״ קול מהצד השני של השולחן נשמע, ולצערי הקול גם צודק.
ממש חם במסעדה, מה קורה כאן לעזאזל?
״תגידו לי מה תרצו להזמין ואני אשאל את המנהל על
הדרך.״ אמרתי בשביל לסדר את הסיטואציה ולעוף מהחום המוחלט הזה.
היסתבר שיש בעיה במזגן של המיסעדה כך שהוא מוציא חום במידה מאוד קשה, לפחות זה מה שמר רוסו אמר לי.
הסברתי את זה לאמנדה והחבורה שלה, והם פשוט היתעצבנו מהמיסעדה ומהשירות הגרוע.
״לפחות האוכל פה נורמאלי.״ אחת מהן אמרה ואני גילגלתי עיינים והלכתי לכיוון המיטבח בכוונה של לא למות מחום.
״מתי היום הזה ניגמר כבר?״ שאלתי באנחה כבדה לכיוון שרה שיצאה משירותי העובדים.
״היום הזה רק התחיל. אז תקחי את עצמך בידיים ותעופי לבחוץ ותגישי אוכל לכמה ילדי שמנת, לא כזה קשה.״