הוא

חלק שני - 3

"הצבע. של. מה?" נשפתי באוזן שלו בפעם המי יודע כמה בשיעור הזה.
"שקט שם!" המורה צעק ואני גלגלתי את עיניי.
"את עוד תגלי בהמשך." הוא לחש לי והעביר לי פתק, שהיה למרבה ההפתעה, כחול. הפתק היה ריק.
'כחול הוא הצבע של הים, של הזיכרון.
כחול הוא הצבע של הציפורים הכי יפות ושל השמיים.
כחול הוא כחול הוא כל הדברים שאי אפשר להגיע אליהם - המעמקים והעננים.
אבל כחול הוא הצבע של הדברים הכי עדינים ויפים - הפרחים הכי ריחניים והציפורים הקטנות.
אני מאמין שאת כחול.
את מה שאף אחד לא יכול להגיע אליו, אבל את גם הדבר הכי עדין ויפה בעולם.
את כחול בשבילי.'
היום אני יודעת שזה מה שהיה כתוב בפתק. כי הפתק הונח על סף דלתי, עשרים שנה אחרי. במשך עשרים שנה לא ראיתי פתקים כחולים כאלו, עד אותו אחר צהריים גשום.
הפתק היה מונח יחד עם התצלום האחרון שהיה לאותו אדם - שוכב, במיטת בית החולים ומחייך באופטימיות.
יומיים אחרי שהתמונה צולמה, הוא מת.