הוא

~2~

החיים שלי התנהלו כמו חיים של כל אחד. חוץ מדבר אחד קטן - אני הייתי משותקת. בכל הגוף. רק היד והמוח, הפנים והלשון עבדו. ילדה בכיסא גלגלים. תמיד הרגשתי מסכנה. תמיד כולם עברו ושאלו אותי דברים כמו: את צריכה עזרה? לסחוב לך את התיק? להכניס אותך למעלית?... שנאתי את זה. זה גרם לי לרחם על עצמי ולא יכולתי לצאת מזה. היו שהסבו את מבטם או "לא הבחינו" בי. ועמדתי להיכנס לבית הספר החדש...