הוא

~3~

בכניסה לבית הספר הייתה מדרגה. כן, מכשול גדול לילדה כמוני. התחלתי לשקוע ברחמים עצמיים. אף אחד לא שם לב, כאילו הייתי שקופה! כולם עוברים מסביבי ואני פשוט ישבתי בכיסאי. חסרת אונים. פחדתי, נבהלתי. הייתי גדולה, אבל קטנה. כמו ילדה בסופר שאיבדה את אמה. אזרתי אומץ, לקחתי נשימה עמוקה, וניסיתי לבקש מאחת הילדות שעברו להרים מעט את הכיסא שלי. הרגשתי גוש בגרון. 'מה זה?' חשבתי לעצמי 'את עולה לחטיבה ואפילו לדבר את לא מסוגלת?!' הילדה עברה לידי ושאלה אם אני זקוקה לעזרה. מיד התחלתי לבכות. היא דחפה את הכיסא אל הכיתה ואמרה: "אני חושבת שנהיה חברות טובות"...