הוא

~6~

נסעתי לבית הספר באחד הימים. באמת לבית הספר, בלי לברוח. אבל כבר לא הייתי אני. הם הרסו אותי. את עצני הפתוחה, הנחמדה, התמימה. הם קיבלו את עצמי הסגורה, השקטה, הנקמנית. הבודדה. העצובה. הפגועה. אותי.

הגעתי באיחור, וכולם הסתכלו אלי ובו בזמן התעלמו ממני. נסעתי לכיוון המקום שלי ושמעתי את המורה אומר "טוב שהגברת נזכרה להגיע!" נעצרתי. סובבתי את הכיסא, ונסעתי אל המורה. הסתכלתי לו בעיניים ודיברתי. לא חשבתי. פשוט דיברתי: "אין לכם זכות להשפיל אותי. אני אהיה מי שאני כי זו מי שאני צריכה להיות. אם אתם לא רוצים אותי, לא צריך. אבל אל תשפילו אותי ותפגעו בי" בשלב הזה הקול שלי רעד והרגשתי דמעה מחליקה במורד אפי. המשכתי לדבר "אז אני אשאר פה עד הסוף, אבל זאת רק ההתחלה. אתם תחזרו בכם. אתם תהיו יותר נחמדים ופחות אתם. גמרתי" ונסעתי אל הדלת. נעצרתי. הסתובבתי, התקרבתי במהירות אל הילדה שהפילה אותי בתחילת השנה וסיננתי אליה "במיוחד את"...