לפני 9 שנים
הגיע הזמן שאלך לישון, הראתי סימני עייפות בצורת פיהוקים כבר חצי שעה.
אמי התנדבה להשכיב אותי במיטה ולקרוא לי סיפור.
"פעם אבא סיפר לבנו סיפור, סיפור על שני זאבים,"
"אבל זאבים זה מפחיד, אני לא אוהבת זאבים נכון?" לחשתי בשקט ואמי צחקנ.
"אם את רוצה את יכולה לא לאהוב זאבים אבל תמיד אחד משניהם יאהב אותך"
היא המשיכה את הסיפור לאחר ששתקתי," בתוך כל אדם יש קרב, בין שניי זאבים ענקיים.
זאב אחד הוא שחור כליל ומציג את השנאה, הקנאה, השקרים וצרות העין והזאב השני, הוא לבן כשלג, מייצג שלום, אהבה, טוב לב ו....כן גם אותך חמודה" היא צחקה כשהצבעתי על עצמי באצבעותי בחיוך מבויש.
"הילד שאל, סבא אבל איזה זאב מנצח?" אמרה אימא בתוך חיקוי של ילד קטן.
"הזאב המנצח הוא הזאב שמאכילים אותו"
"לא הבנתי" נענעתי בראשי לשלילה.
"את לא אוהבת את החושך נכון?" היא שאלה ברטוריות.
תמיד פחדתי מהחושך, הוא נראה אפלולי והמפלצת שבתוך הארון יכולה לצאת ולתפוס אותי.
"לא" קול מיובב יצא מפי והיא ליטפה את שערותיי והעבירה את ידיה בניהן.
"בגלל זה את צריכה תמיד לבחור בזאב הלבן.
כי את לא אוהבת את החושך".
הווה
אני בוהה בספל הקפה הריק שהונח לפני.
היו לחברתי רעיונות משוגעים אך זה עבר את כל הקווים האדומים.
"מה את רואה שם?" הקוראת עתידות בקפה הפנתה את הכוס אליה ונעצה בקייט מבט קיצוני.
קייט לא שמה לב למבט,או שאולי לא היה אכפת לה וחזרה להטריף את הקוראת עתידות המסכנה.
היא הייתה האדם הכי חשוב לי שנשאר בחיים,היא הייתה האדם היחידי שאהבתי שנשאר בחיים.
"את פוחדת מהחושך ואוהבת את האור" הקוראת ממלמלת לעברי והנהנתי בחיוב, תמיד פחדתי מהחושך,גם כאשר הבנתי שהמפלצת שבארון היא רק סוודר ישן שעף עם הרוח כאשר החלון פתוח בגיל 8.
"הכוס מראה שזה הולך להתהפך,החושך הולך להיות הדבר האהוב עלייך בעוד שהאור יהפוך להיות הדבר השנוא עלייך".
"מה איתי???" קייט נצמדה אל השולחן יותר בפנים סקרניות.
" מתחיל לכאוב לי הראש אני חוששת שכדאי שתלכו" היא שלחה לקייט חיוך מצטער אך זדוני וקייט השיבה במבט חמוץ.
אכשהו הצלחתי להוציא את קייט מהחנות לאחר רבע שעה בהם אני חושבת שהכאב ראש של הקוראת עתידות נהפך לאמיתי, "סוף סוף תפסיקי להיות פחדנית" קייט שלחה מרפק לאזור צלעותיי בהדדיות.
"אני לא מאמינה בזה" השבתי במבט חמוץ.
"אני מאמינה, צריך להאמין בכל דבר אחרת הוא לא מתגשם" עטפתי את צידה בחיבוק צדדי.
קייט הייתה ילדה בת 6 בגוף של אישה בת 24.
היא לא מכירה את המושג של שתיית קפה בבוקר רק שוקו עם קצפת ואהבתי אותה על כך.
היא הזכירה לי כל יום שאני לא זקנה כמו שכל האנשים אומרים שאני מתנהגת.
אני פשוט שונה,אוהבת אור
לא חושך.
כאשר נפרדתי מקייט ופסעתי לצד חדרי במבואה פניהם של אדריאן ועוד אדם כלשהו הופיעו לפניי.
"לילה טוב" הנהנתי בעייפות ויד תפסה אותי כאשר פתחתי את דלת חדרי עם המפתח.
"יש הפסקת חשמל בבניין כבר כמה שעות" אותו אחד שדיבר עם אדריאן הפנה את ראשו אל החושך שבחדרי.
"תודה על ההודעה" הנהנתי בראשי לעבר אותו אדם ואדריאן שאינו שם לב לכך כי מבטו היה מקובע על היד שאחזה בי.
שמתי לב שהוא נכנס אחרי כאשר הדלתי את הפנס.
"המלאך שלי פוחד מהחושך?" הפנתי את הפנס לפניו לראות מבט לא מזוהה על פניו.
"אני אוהבת את האור" דיברתי בכנות.
" אני שונא את האור, כשעבדתי אצל ברוקס היה אחד שקראו לו כך".
הוא כנראה התכוון לקרבות האיגרוף שאצל משפחת הפשע ברוקס,עוד אנשים חובבי אלימות כמו אבי.
"למה שנאת אותו?" הרגשתי את אחיזת ידיו על מותניי ונשימתו מרפרפת על לחיי.
"כי לי קראו חושך"
היי,עוד פרק
מקווה שתאהבו😍
YOU ARE READING
eternal tattoo
Romance"תמיד אהבתי את האור עד שהוא נדחף לחיי. הייתי המלאך שלו, בלי שום הכוונה התחלתי לאהוב את החושך" העולם של ג'וסלין מתערער כאשר לאחר שנים של ניתוק אביה מחליט להחזיר לעצמו את תפקיד ההורות. היא קופצת על ההזדמנות להשיב לעצמה את משפחתה הישנה,אך היו כמה דברים...
