הגענו לבית הספר, אין כמעט אף אחד במסדרונות לכן שאלתי: "אתה צריך ללכת לכיתה או שתוכל להראות לי איפה המזכירות? אם אתה צריך ללכת זה בסדר רק תגיד לי לאיפה ללכת."
"היה כבר צלצול, זה לא משנה אם אכנס עכשיו לכיתה או בעוד כמה דקות, בואי אני אראה לך איפה המזכירות."
הגענו ואישה חייכנית שנראית בשנות השלושים לחייה חייכה אל שחר ואמרה "היי שחר מה שלומך? איך היה החופש?"
"היי מלאני, הכל מצוין מה איתך?"
"אצלי מעולה," היא הפנתה את מבטה אליי והמשיכה "מי זאת לידך?"
"אני אלמוג מורן, התלמידה החדשה." מיהרתי לענות במקומו.
"אהה שלום חמודה, אני אודיע לאדון גרינברג שהגעת."
היא קמה ופנתה לכיוון הדלת שהייתה מימינה, בינתיים הסתכלתי על שחר בשאלה, הוא גיחך ואמר: "זה המנהל אלן גרינברג."
"אהה, אוקי יצאתי ממש סתומה עכשיו."
"לא נורא."
"הוא אומר שתיכנסי אליו." חזרה מלאני ואמרה.
לקחתי את תיקי משחר והתכוונתי ללכת אך הוא לא שיחרר, "את בטוחה שתצליחי ללכת לבד?"
"כן, אני חושבת."
"אוקי."
הוא שיחרר אותי ואני צלעתי לכיוון משרדו של אלן. דפקתי ושמעתי אותו אומר "תיכנסי." הוא דווקא לא נשמע כל כך מבוגר חשבתי בעודי פותחת את הדלת. הוא באמת נראה צעיר, אולי באזור שנות השלושים לחייו.
"שלום אלמוג, אני אלן."
"שלום."
"מה קרה לך ברגל?"
חייכתי במבוכה ועניתי "נפלתי בדרך לכאן."
"אני מצטער לשמוע, בואי שבי." עשיתי כדבריו והוא המשיך, "טוב, אז אני מבין שההשכלה שלך היא בסיסית למדי, אני טועה?"
"לא אדוני."
"אין צורך ברשמיות, תקראי לי אלן."
"אוקי."
"המורים שילמדו אותך כבר מעודכנים לגבי מצבך, הם יעזרו לך להשלים את החומר בתקווה שתצליחי לסיים את הבגרויות שלך."
"אני לא עשיתי עד עכשיו שום בגרות."
"אני מודע לעובדה הזאת, לכן מערכת השעות שלך תהיי שונה משל שאר התלמידים, יהיו לך יותר שעות ותלמדי דברים שאחרים כבר סיימו."
"אני מבינה."
"את תחויבי להרבה מאוד עבודה ואולי גם בשנה הבאה תצטרכי להמשיך וללמוד."
"אני יודעת, אני אעשה כל מה שצריך כדי להצליח."
"אני שמח לשמוע את זה, יש עוד משהו שאת רוצה לדעת?"
YOU ARE READING
כל מה ששכחתי
Randomאלמוג מורן היא נערה בת 17. היא עברה עם הוריה לישוב והיא מתחילה את שנתה האחרונה בתיכון עם הרבה חששות. אלמוג עברה תאונה שנה וחצי לפני כן ולא זכרה כלום. אין לה מושג מי היא, מה היא עשתה או מה קרה לה. היא נאלצת ללמוד הכל מהתחלה ובנוסף לנסות להבין מה קרה...
