כל מה ששכחתי

פרק 14

לא חשבתי על מה שאני עושה, נעלתי את הדלת והיא נפתחה. לא נעלתי עכשיו? לא. זה היה נעול, אני פתחתי. מה קורה לי? למה אני שוב לא זוכרת? אני אפילו לא שמתי לב למי שעומד מולי, אני פשוט הלכתי אחורה עד שהגעתי לקיר. הנדתי בראשי וניסיתי להבין את זה. "זה לא יכול לקרות, לא שוב, לא. אני חייבת לזכור. אני לא יכולה לשכוח שוב. לא שוב." הרגשתי יד נוגעת בי ומישהו מדבר אבל הרעשים בראשי היו חזקים יותר מדי, כואב לי הראש, המחשבות שלי התרוצצו יותר מדי ולא הצלחתי לזכור, אני חייבת לזכור. ואז זה הכה בי, בהפסקה ישבתי מתחת לעץ, אכלתי חצי תפוח וההפסקה נגמרה אז זרקתי אותו, לפני זה דיברתי קצת עם שחר לפני שהוא הלך לסלינה. אני מתחילה להירגע קצת. הכאב ראש שלי התחזק ועכשיו הצטרף אליו גם כאב ביד שמאל. אחרי שהתחלתי טיפה להירגע ראיתי את מה שמולי, ראיתי את סלינה ושחר יושבים שפופים מולי ודואגים. הרגשתי את הדמעות על פני אבל לא ידעתי מתי התחלתי לבכות.
"מה קרה?" סלינה שאלה ושחר סימן לה לא להתנפל עלי ישר.
"לא זכרתי, לא הצלחתי לזכור." אני מתחילה להתייפח יותר חזק. "לא הצלחתי לזכור מה קרה בצהרים, ואז כשדפקתם חשבתי שאני נועלת ובעצם פתחתי, פחדתי, פחדתי שאני שוב מאבדת את הזיכרון. אני לא יכולה שזה יקרה שוב. אני לא יכולה שוב להתחיל מההתחלה. אני לא יכולה, אני חייבת לזכור."
"היי, תנשמי עמוק, אנחנו איתך." שחר אמר וחיבק אותי חזק אליו. הרטבתי לו את כל החולצה אבל לא נראה שזה הפריע לו. סלינה לא ידעה איך להגיב, לא כעסתי, זה נחת עליה בבום. כשהתחלתי להירגע התנתקתי משחר ואמרתי: "אני רוצה להיות קצת לבד, אני כבר אבוא, מבטיחה."
שחר וסלינה החליפו מבטים ולבסוף קמו כששחר הסתובב קראתי לו ואמרתי: "סליחה על החולצה." ראיתי שהוא לא מבין אז הרמתי את ידי המדממת ומיד סלינה הסתכלה עליו והחלה לצחוק. הוקל לי שאף אחד מהם לא אמר כלום על היד שלי, שחר קרץ לי והם יצאו. אחרי כמה דקות הצלחתי פחות או יותר להירגע, הסחרחורת לא עברה לגמרי אבל הייתי קצת יותר יציבה. שתפתי את ידי מכל הדם ואחר כך גם את פני, לא העזתי להסתכל במראה, פחדתי לראות שוב את העיניים הריקות שלי ולהתחרפן. כשהתקרבתי לחדר של סלינה שמעתי אותם מתווכחים בלחש, לא רציתי לצותת אז החלטתי ללכת לסלון כדי לא להפריע. אין לי מושג על מה הם רבו אבל שניהם השתדנו לא להרים את הקול. אחרי כמה דקות החלטתי שאני פשוט אלך ואשאיר אותם לבד. חזרתי לחדרה של סלינה ודפקתי על הדלת הפתוחה כדי שישימו לב שאני שם. לפני שמישהו מהם הספיק להגיד משהו אמרתי: "אני מצטערת, לא התכוונתי להפריע, אני רק רוצה לקחת את התיק שלי ואני אלך."
"על מה את מדברת?" שחר שאל.
"אני לא רוצה להפריע לכם, אני אלך."
"את לא צריכה ללכת, בואי תשבי." סלינה אמרה.
"אני יודעת שאתם באמצע ויכוח, אני לא רוצה להפריע. אתם צריכים לדבר, זה בסדר. אתם תראו אותי מחר, אם יש לך שאלות אני מסכימה לשחר להגיד כל מה שהוא יודע ואם הוא לא רוצה אז אני אענה מחר."
ראיתי שהיא מתפתה להסכים אבל שחר סירב. "את בקושי עומדת על הרגליים, איך את רוצה לחזור הביתה?"
"אני בסדר, והבית שלי לא כזה רחוק. הכל יהיה בסדר."
הם החליפו מבטים ואני בינתיים ניגשתי לקחת את התיק שלי. "ביי, נתראה מחר."
הם היו עסוקים בקרב מבטים אז פשוט הלכתי. לא נעלבתי מהם, להפך, הייתי צריכה קצת זמן להירגע לפני שאגיע הביתה. בדבר אחד שחר צדק, בקושי עמדתי על הרגליים, עדיין הייתי מסוחררת ומאוד מאוד עייפה. בהתחלה ההליכה לא נראתה לי נוראית אבל עם הזמן זה הרגיש כמו נצח. לבסוף הגעתי הביתה. על השיש במטבח היה מונח פתק מהוריי שהם יחזרו מאוחר והודיתי על כך. עליתי לחדרי, התקלחתי והתחלתי ללמוד. עם כמה שזה היה קשה לא יכולתי להמשיך להזניח את הלימודים. באזור השעה אחת עשרה בלילה קיבלתי הודעה משחר:
'אני מקווה שאת ישנה, רק רציתי לדעת שאת בסדר. אני מחכה לתשובה בבוקר. שיהיה לך לילה (יותר נכון בוקר) טוב.'
'אני ערה, הכל בסדר. לך לישון. נדבר מחר.'
'למה את ערה?'
'למה אתה ער?'
'את ממש אוהבת להחזיר לי אה?'
'כן.'
'לא מזמן חזרתי מסלינה.'
'אהה.'
'למה את ערה?'
'לימודים.'
'את הזויה.'
'אתה יודע שאני חייבת לעבוד קשה יותר מאחרים ואתמול לא למדתי. גם ככה אני בקושי מבינה על מה מדברים בשיעורים.'
'נכון אבל עוד יום אחד לא יהרוג אותך.'
'אם כל יום אני אגיד את זה לעצמי, אני לעולם לא אלמד.'
'אני שונא שאת צודקת.'
'יאללה לך לישון.'
'גם את.'
'עוד מעט.'
'לילה טוב.'
'לילה טוב.'
סיימתי את הלימודים שלי והשלמתי את מה שהפסדתי אתמול. קצת אחרי שתיים עשרה הלכתי לישון. לא ידעתי אם ההורים שלי כבר חזרו הביתה או לא, זה גם לא באמת שינה לי. לא היה לי כוח לעוד שיחה מאולצת של איך היה היום ושטויות כאלה. נשכבתי במיטה ומרוב עייפות איך שהנחתי את הראש על הכרית נרדמתי.

****************
טוב אז מלא זמן לא העליתי פרק, אני ממש מצטערת אבל כמו שכבר אמרתי אני עמוסה כרגע כמעט יותר מאשר בתקופת הבגרויות, אני אשתדל בזמן שאני בבית (מה שלא הולך לקרות הרבה בחודש הקרוב) להעלות כמה שיותר פרקים אבל אני לא יכולה להבטיח. ועכשיו לפרק, אני אישית חושבת שאלמוג היא מוטצייה, איך היא לא הלכה לישון בשנייה שהיא הגיעה הביתה? סליחה לאכול ולישון, מה לימודים עכשיו?? מה דעתכן? וזהו להפעם, נתראה בקרוב (אני מקווה)