היום עבר בדיוק כמו אתמול, מבחינת הבית ספר הכל היה בסדר, אפילו מעולה. השתתפתי בשיעורים, הכנתי את כל המטלות שלי, הייתי מרוכזת, נראיתי כלפי חוץ כאילו הכל כרגיל. היחיד שידע שהכל היה הצגה זה שחר, איתו לא הצלחתי להתנהג לגמרי כרגיל, הוא כבר הכיר אותי טוב מדי. ניסיתי בכל יכולתי להתנהג גם אליו ואל סלינה כאילו הכל בסדר, אל סלינה עוד איכשהו הצלחתי למרות שאני בטוחה שהיא ידעה שהכל הצגה, עם שחר לא הצלחתי אפילו טיפה. באחד השיעורים החלטתי לחזור לצייר, עדיין הקשבתי למורה ואפילו רשמתי את כל מה שהיא הכתיבה. גם בהפסקות נשארתי בכיתה וציירתי, לא היה לי משהו אחר לעשות וזה עזר לי להימנע משיחות חולין עם כל מני אנשים. לקראת סוף השיעור האחרון סיימתי את הציור, עד לאותו רגע לא שמתי לב אפילו למה אני עושה, פעלתי כאילו מתוך טראנס, כאילו אני מעתיקה ציור וכל פעם רואה רק חלק קטן ממנו. זה היה שיעור אנגלית ושחר לא למד ביחד איתי. ברגע שהנחתי את העיפרון וראיתי את התמונה כולה קפאתי, אני לא זוכרת יותר מה המורה אמרה, לא שמעתי יותר כלום, לא ראיתי כלום מלבד הציור, פשוט בהיתי בו. אחד הילדים בטעות פגע בי עם התיק שלו כשהיה בדרך החוצה, הוא מלמל סליחה והלך. המכה שלו העירה אותי מהקיפאון שלי, מיהרתי להעתיק את שיעורי הבית מהלוח, אספתי את הדברים והלכתי לכיתה הבאה שלי. מעכשיו זה רק שיעורים פרטניים אז אני חייבת להתאפס, שאר הילדים סיימו ללמוד עכשיו, שמעתי מישהו קורה בשמי, לא ייחסתי לזה חשיבות, בטח יש עוד אנשים בבית ספר עם השם הזה. הקול התקרב והמשיך לקרוא לי, הסתובבתי וראיתי שזאת סלינה, נעצרתי וחיכיתי שתשיג אותי.
"היי מה קורה?"
"בסדר מה איתך?"
"אחלה, קראתי לך איזה מיליון פעם, לא שמעת אותי?"
"לא, סליחה, מה רצית?"
"ראיתי עכשיו את אליסה, היא בקשה למסור לך שיש ישיבות ציונים אז היום לא יהיו לך עוד שיעורים."
"אה אוקי, תודה שאמרת לי."
"בכיף, טוב אני עפה, נתראה."
"ביי." ליוויתי את דברי בחיוך מזויף והסתובבתי לכיוון המגרש. הלכתי למלתחות והחלפתי לבגדי ספורט, אם אין לי שיעורים אין טעם שאני אלך הביתה, יכול להיות שאחד ההורים שלי שם, אני פשוט ארוץ. לא רציתי להיתקל במישהו מהנבחרת כדורסל, לא החלטתי אם אני רוצה לעשות איתם את האימון או לא. החלטתי ללכת למגרש החיצוני, שכרגיל היה ריק והתחלתי לרוץ שם. סיבוב, עוד סיבוב, עוד סיבוב, ציפור, מטוס, חשבתי רק על מה שקורה עכשיו, לא על שום דבר אחר, בלי רגש, אפילו לא הרגשתי שאני רצה, הגברתי את המהירות, עוד ועוד, לא הפסקתי, רק רצתי, רצתי כל כך מהר שהפסקתי לספור את הסיבובים, מישהו מסתכל עליי, מה זה חשוב? המשכתי לרוץ, לא ייחסתי לו חשיבות, מי שזה לא יהיה יכול לחכות עד שאני אסיים או פשוט להיכנס ולזרוק לסל, אני לא מפריעה בזה. רצתי, הרגשתי רק את האספלט לשנייה ושוב הרגל הייתה באוויר, לדחוף, רחוק יותר, מהר יותר, לא לוותר. למי שהיה צופה מהצד זה אולי היה נראה שאני מתאמנת לתחרות כלשהי, המציאות הייתה שהתאמנתי בלברוח, בלא לחשוב, בלא להרגיש. התחלתי להרגיש כאב ברגליים, כאב טוב, כאב של מאמץ, הגברתי עוד קצת את המהירות ועשיתי עוד כמה סיבובים ואז לאט לאט התחלתי להוריד את המהירות, כשסוף סוף נעצרתי נשענתי עם ידי על הברכיים והסדרתי את הנשימה, מי שהסתכל עליי כל הזמן הזה ניגש אלי, זיהיתי אותו כאחד מחברי הנבחרת, לא טרחתי לזכור את השמות שלהם. הוא נעצר מולי ואמר: "ואו, זה היה מדהים. את בטוחה שאת לא עוסקת בספורט מקצועי?"
YOU ARE READING
כל מה ששכחתי
De Todoאלמוג מורן היא נערה בת 17. היא עברה עם הוריה לישוב והיא מתחילה את שנתה האחרונה בתיכון עם הרבה חששות. אלמוג עברה תאונה שנה וחצי לפני כן ולא זכרה כלום. אין לה מושג מי היא, מה היא עשתה או מה קרה לה. היא נאלצת ללמוד הכל מהתחלה ובנוסף לנסות להבין מה קרה...
