שוב הסתכלתי על עצמי עם הדמות, נראה שאנחנו רבות, אני לא באמת שמעתי כלום, רק ראיתי את תנועות הגוף של שתינו, אנחנו צועקות אחת על השנייה. ניסיתי להתקרב כדי לשמוע אבל לא משנה כמה התקדמתי, המרחק ביני לבניהן נשאר אותו דבר, עוד מישהו מגיע, הפעם הצלחתי לזהות שזה בן. הוא הרביץ לאותה דמות, אני מנסה לעצור אותו, הוא מפסיק, הדמות לא זזה, אני מנסה להזיז אותו משם, אני חוטפת ממנו מכה ונופלת, אני לא זזה. ניסיתי בכל כוחי להגיע אל עצמי ואל אותה דמות, לראות למה שתינו לא זזות, אותו אדם נעלם. התעוררתי בבת אחת, כולי מזיעה ובוכה, מה זה היה? מה קרה שם? התיישבתי באחת והמשכתי לבכות, בלי להשמיע שום רעש כדי לא להעיר את שחר, הכל מתרסק. נפלתי שוב לתהום העמוקה של הבדידות, אף אחד לא יבין. עזבתי את השמיכה והלכתי להצטנף בפינת החדר, זה הרגל שסיגלתי לעצמי עוד מבתי החולים, לא יודעת למה. הרגשתי חנוקה, כאילו אין לי אוויר, אני חייבת לצאת. אחרי כמה שניות הבנתי שמה שאני מרגישה זה לא חנק, זאת בחילה שחוסמת לי את קנה הנשימה. מיהרתי לשירותים והקאתי לתוך האסלה, שמעתי רעשים מכיוון החדר אבל לא יכולתי לעשות כלום. טיפשה, הייתי צריכה לסגור את הדלת. רגשות אשמה על שהערתי את שחר הצטרפו לחגיגה. התמונה שלי ושל אותה דמות שוכבות ולא זזות חוזרת לראשי שוב ושוב, לפתע אני מבחינה במשהו חדש, היה שם דם, הרבה דם, משתינו. ההבחנה הזאת רק גורמת לי להקיא יותר. אין לי בעיה לראות דם, אבל נראה לי כל אחד היה מקיא אם הוא היה רואה את עצמו מדמם בכמויות כאלה גדולות. לא הפסקתי לראות לנגד עיניי את התמונה המזוויעה הזאת, שוב ושוב אני רואה את אותו בחור מכה את שתינו, אחת אחרי השנייה אנחנו נופלות ומדממות. הרגשתי מישהו נוגע בי ומיד נרתעתי, הבעיה היא שלא היה לי לאן מכיוון והקאתי כל אותו הזמן, לכן דפקתי את הראש באסלה. אחרי שנייה הבנתי שזה רק שחר, מאוחר מדי, הוא נפגע והזיז את ידו. ושוב אני מרגישה אשמה על איך שאני מתנהגת אליו. אני לא יודעת למה נרתעתי ממנו ככה. סוף סוף הפסקתי להקיא. התנשמתי טיפה אבל לא הרמתי את הראש. אני בטוח נראית נורא עכשיו, חוץ מזה אין לי אומץ להסתכל עליו עכשיו, אני פשוט צריכה ללכת, אני רק מזיקה לו, אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי אני מתנהגת אליו בצורה כל כך מגעילה.
"את רוצה שאני אביא לך משהו?" הוא שאל ונשמעה דאגה בקולו. איך הוא יכול עוד לדאוג לי?
"לא." קולי בקושי נשמע, כאב לי הגרון מההקאה, הורדתי את המים באסלה וניסיתי לקום. לא ממש הצלחתי אז שחר עזר לי. לשנייה קפאתי עקב מגעו אבל ניסיתי כמה שיותר להסתיר את זה, כנראה שלא ממש הצלחתי כי ברגע שנעמדתי ויכולתי להישען על הכיור הוא ווידא שאני לא נופלת ועזב אותי. שטפתי את הפה שלי והבטתי במראה, העיניים שלי היו נפוחות ואדומות, על לחיי נראו סימני הדמעות והשיער שלי היה מבולגן מהשינה. שתפתי פנים אבל העיניים עדיין היו אדומות ודמעות חדשות החלו לזרום. הלכתי בצעדים כושלים, חזרתי לפינת החדר, שחר הלך אחרי והשגיח שאני לא אפול.
YOU ARE READING
כל מה ששכחתי
Diversosאלמוג מורן היא נערה בת 17. היא עברה עם הוריה לישוב והיא מתחילה את שנתה האחרונה בתיכון עם הרבה חששות. אלמוג עברה תאונה שנה וחצי לפני כן ולא זכרה כלום. אין לה מושג מי היא, מה היא עשתה או מה קרה לה. היא נאלצת ללמוד הכל מהתחלה ובנוסף לנסות להבין מה קרה...
