כל מה ששכחתי

פרק 30

הייתה לי תחושה לא טובה, אני לא בטוחה למה אבל ידעתי שמשהו לא בסדר. כשהגעתי הביתה רק אבא שלי היה בבית. זה מוזר, בדרך כלל אם אחד מהם לבד בבית זאת אמא שלי. מעניין איפה היא.
"הינה את." אבא שלי צעק והוציא אותי מהמחשבות של עצמי. "סוף סוף נזכרת שיש לך בית?" הוא אמר והתנדנד קצת כשהתקדם לעברי.
"אבא הכל בסדר?"
"בסדר? בסדר?! איך יהיה בסדר? איך??"
"בסך הכל לא הייתי בבית יומיים. זה לא כזה נורא."
"לא נורא היא אומרת לי. ומה אם היה קורה לך משהו?? אה??" הוא המשיך לצעוק ואז לגם לגימה ארוכה מהבקבוק שהחזיק ביד. רגע בקבוק? רק אז הבחנתי בו והבנתי שאבא שלי כנראה שוב שיכור.
"אבא אתה שיכור, אתה לא חושב בהיגיון, אני אדבר איתך בבוקר. אם תהיה כאן." את סוף המשפט יותר מלמלתי לעצמי מאשר אמרתי לו.
"שיכור אה? את יודעת מכלל מה זה? לאא!! ואת גם לא תדעיי!! את יודעת למה? כי את לא כאן יותר!" דמעות התחילו לזלוג לו מהעיניים ואני לגמרי התבלבלתי.
"מה זאת אומרת? אני כאן, אתה הרי מדבר איתי. מה קורה כאן? על מה אתה מדבר?"
"את לא חוזרת. אני התחננתי שתחזרי אבל את לא. הרופאים אמרו שזה היה מהיר, שלא סבלת."
"על מה אתה מדבר??"
"אל תתייחסי אלמוג, ולכי עכשיו לחדר שלך. אני אדבר איתך בבוקר." זאת הייתה אמא שלי שכנראה נכנסה בדיוק לבית והחליטה לקחת את המצב לידיים שלה.
"לא. על מה הוא מדבר? למה הוא בוכה? מה קרה לאבא?"
"הוא שיכור. הוא לא יודע מה הוא אומר, אין לכלום סיבה או הסבר. עכשיו בבקשה לכי לחדר שלך, אני אדאג לאבא."
"אבל-"
"בלי אבל קדימה לילה טוב."
"לילה טוב."
אחלה קבלת פנים. הלכתי להתקלח וכשיצאתי שמעתי את ההורים שלי מתווכחים, לא עמדתי בפיתוי והקשבתי להם.
"אני מצטער, בסדר? התבלבלתי."
"איך אתה יכול להתבלבל?? יש לך רק בת אחת."
"זה לא נכון! את יודעת שזה לא נכון!"
"כבר שנתיים זה כן. וכדאי שתתאפס על עצמך כבר. עברו שנתיים! תפנים את זה."
"איך את יכולה להגיד את זה?"
"החלטנו משהו ואתה צריך לעמוד בו. תתאפס על עצמך ומהר! אני לא מוכנה שזה יקרה שוב."
"אני לא יודע בכלל למה החלטנו את זה. למה זה כל כך חשוב לך?"
"כבר דיברנו על זה אהוד וזה סוף הדיון."
שמעתי את עקביה של אמי בזמן שהלכה לכיוון המדרגות. מיהרתי להיכנס לחדרי ולסגור את הדלת. על לעזאזל הם דיברו? מה קרה לפני שנתיים? אממ יכול להיות שהתאונה? אבל אני חיה אז אולי משהו אחר? אבל מה? החלטתי קודם לסיים את כל השיעורים שלי ואז לתת לעצמי להפליג במחשבות. השיחה שלי ושל אבא שלי ושל שני ההורים שלי לא הפסיקה לעלות שוב ושוב בזיכרוני באזור השעה 01:00 סוף סוף סיימתי הכל. הייתי ממש עייפה, נשכבתי במיטה אבל לא הצלחתי להירדם. יותר מדי מחשבות רצו לי בראש. כנראה שבסוף כן נרדמתי מתישהו כי קפצתי בבהלה כששמעתי את צלצול הטלפון. השעה הייתה 07:00 בבוקר, היה לי מספיק זמן. הרמתי את הטלפון וראיתי שזה שחר, עניתי והוא ישר אמר: "היי בוקר טוב."
"בוקר טוב."
"הערתי אותך?"
"סוג של."
"סליחה."
"לא זה בסדר, אפילו מזל כי נראה לי ששכחתי לכוון שעון."
"אה אוקי."
"אז מה קורה?"
"אממ ההורים שלי בקשו שאני אשאל אותך אם את יכולה להגיע הפעם מוקדם יותר? או להישאר מאוחר יותר?"
"למה?"
"הם רוצים פגישה ארוכה יותר, אני לא לגמרי בטוח למה. אל תדאגי אני לא סיפרתי להם כלום."
"תודה ותגיד להם שלהקדים אני לא יכולה אבל אין לי בעיה להישאר מאוחר יותר."
"אוקי, טוב אני אתן לך להתארגן, נתראה עוד מעט."
"אוקי ביי."
"ביי."
ניתקנו והתחלתי להתארגן. תוך חצי שעה הייתי מוכנה, ירדתי למטה ושמתי לעצמי קצת קורנפלקס בקערה עם חלב. לא שמעתי שום קול בבית אז הנחתי ששניי ההורים שלי כבר הלכו. סיימתי לאכול ויצאתי. למרבה הפלא שחר לא חיכה לי, הנחתי שהוא עוד לא יצא אז החלטתי שהפעם אני אחכה לו. הלכתי אל ביתו ונשענתי על השער בכניסה כמו שהוא תמיד עושה.

****************
טוב פרק ממש קצר אבל כפיצוי אני ממש אשתדל לפרסם עוד אחד עד שבת בלילה. מה קורה איתכן? ממש מעניין אותי מי קוראת את הסיפור הזה ומה דעתכם עליו אז בבקשה תגיבו. מקווה שאהבתן 😃😃