כל מה ששכחתי

פרק 11

שתקנו לכמה רגעים ואז שאלתי: "אתה נורא עייף?"

"למה את שואלת?"

"אפשר לעשות קצת הפסקה? אני לא מצליחה להתרכז אפילו במה אני אומרת ומה לא."

"בטח, את רוצה לעשות משהו או להיות לבד?"

"אתה מוכן לחכות?"

"כמה זמן שאת צריכה."

"אז אני רוצה לרוץ טיפה, אתה לא חייב לבוא."

"תקיפי את המגרש, אני לא רוצה שתסתובבי עכשיו לבד בחושך, אני אשב פה ליד התיקים וכשתהיי מוכנה תבואי."

"טוב, אהה תגיד יש סיכוי שסלינה ערה עכשיו?"

"אממ נראה לי שכן."

חייגתי את המספר שלה וחיכיתי שתענה.

"היי."

"היי, הערתי אותך?"

"לא, מה קורה?"

"הכל טוב, אממ יש מצב שאת מחפה עליי עם ההורים שלי ואני אגיד להם שאני ישנה אצלך?"

"בטח, אבל איפה את? והכל בסדר? את לא נשמעת בסדר."

"אני בסדר, אני עם שחר, אני מבטיחה להסביר הכל ואל תכעסי עליו."

"אוקי," שמעתי שהיא טיפה התעצבנה אבל ניסתה להסתיר את זה. "מה תעשי לגבי בגדים?"

"אני לא ישנה אצלו, אנחנו במגרש," שמעתי אותה נושמת לרווחה, חייכתי טיפה והמשכתי. "אני אתגנב הביתה, אני פשוט לא רוצה שישאלו אותי מיליון שאלות."

"אהה, אוקי, סבבה."

"תודה רבה, הצלת אותי, אני מבטיחה להסביר לך הכל, או שחר." בשנייה שאמרתי את זה שחר נחנק מהמים ששתה אך אני התעלמתי והמשכתי, "לילה טוב, נתראה מחר."

"גם לך. ביי."

"ביי."

בשנייה שניתקתי ראיתי את שחר מסתכל עלי עם רצח בעיניים. "אני לא הולך לספר לסלינה את הסיפור שלך."

"נכון, אבל אתה תעזור לי. אין מצב שאני אצליח לארגן אי פעם את הכל למשהו הגיוני, והיא תשגע אותי עד שאני אספר ואני לא יודעת אם יש לי מספיק כוח כדי לעבור את זה שוב לבד."

בשנייה מבטו השתנה, אני לא יודעת להגדיר למה, "את לא תהיי לבד יותר."

חייכתי אליו, זרקתי אליו את הטלפון שלי ואמרתי "תרגיע את חברה שלך, אני חושבת שהיא לא מרוצה מהעובדה שאתה איתי בשעה כזאת."

הוא גיחך ואני התחלתי להקיף את המגרש. אני אוהבת את תחושת הריצה אבל כדורסל הרבה יותר משחרר, היתרון היחיד של ריצה על פני כדורסל הוא שלא צריך להתרכז, אני יכולה להפליג במחשבות. מה הקשר בין הדמות לשחר? אוי אני צריכה להודיע להורים, נעצרתי מול שחר ואמרתי: "תשלח בבקשה לאמא שלי הודעה שאני ישנה אצל סלינה."