כל מה ששכחתי

פרק 35

שוב המסדרון, הפעם אני רואה הכל בברור, חוץ מאדם החבר של עמית. אני רואה את הפעמים שהוא הכה אותה, את הפעם בפארק, את התאונה, אותי ואת עמית צוחקות, משחקות, מדברות. הכל היה יותר מדי, יותר מדי מבולגן, יותר מדי מידע. זה היה מפחיד, עצוב ושמח. זיכרונות טובים ורעים, הכל עלה ביחד. התעוררתי כשהדמעות זולגות על לחיי, לא יכולתי להתמודד עם הכל. ראיתי מהחלון סימנים ראשונים לזריחה, אני לא יודעת מתי הלכתי לישון או כמה זמן ישנתי. החלטתי ללכת להתקלח, לא ניסיתי אפילו להסתכל במראה, לא העזתי. כשסיימתי להתארגן יצאתי מהחדר וראיתי שדלת חדרם של ההורים שלי פתוחה ואין שם אף אחד, כנראה אבא שלי שוב טס או שהיו להם פגישות במקומות רחוקים או משהו כזה. נכנסתי לתוך החדר ופתחתי את אחת המגירות בשידה שליד הצד של אמא שלי במיטה. היו שם אלבומים ותמונות ממוסגרות, במגירה השנייה היו כל מני חפצים אישיים כמו יומן, מכתבים, ברכות תעודות ועוד כל מני דברים בסגנון. במגירה האחרונה היו קצת בגדים, תכשיטים ודברים בסגנון. לא ידעתי מאיפה להתחיל. התיישבתי על הרצפה והתחלתי להסתכל על הכל, מהתמונות ועד הבגדים. הדמעות לא הפסיקו לזרום על פני כל הזמן והקשו עליי לראות הכל. בקושי זיהיתי את עצמי בתמונות, הייתי כל כך מאושרת, כל כך חיה. לא הצלחתי להתמקד באף מחשבה, לא הצלחתי להבין מה אני חושבת או מרגישה, פשוט הסתכלתי על הכל ובכיתי. בהיתי בכל תמונה ותמונה, ניסיתי להיזכר, ניסיתי להבין מתי זה צולם ואיפה. היו קצת תמונות שבאמת עזרו לי להיזכר אבל הרוב לא. ברוב התמונות פשוט הרגשתי כאילו אני מסתכלת על שתיי בנות זרות. היו שם תמונות מהרגע שעמית נולדה ועד התאונה, עד שהייתי בת 15 וקצת. הסתכלתי על כל הברכות שאני ועמית כתבנו אחת לשנייה ולהורים שלנו. היומן שהיה שם היה שייך לעמית, לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בו, זה הרגיש לי לא נכון, שמתי אותו בצד והמשכתי להסתכל בכל המכתבים והתעודות שעמית קיבלה בבית הספר. הדיסקית שלה הייתה שם, ביחד עם כל הדברים, לקחתי אותה אלי והבטתי עליה מקרוב, על השם החרוט והמספר האישי שלה. אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם, שמעתי במעומם דפיקות אבל התעלמתי, בדיוק התכוונתי לאט לאט הדפיקות התחזקו ולא יכולתי להתעלם מהן יותר. במאמץ גדול קמתי וגררתי את עצמי לדלת, הייתי צריכה להיעזר בדברים, הרגשתי כל כך חלשה. כשהתקרבתי שמעתי את קולו המוכר של שחר צועק: "אלמוג, זה אני, תפתחי לי, אלמוג, זה שחר." סובבתי את המפתח בדלת והוא מיד פתח אותה.
"סוף סוף, מה קרה? הכל בסדר?"
רק הנהנתי והתחלתי לגרור את עצמי חזרה לחדר של ההורים שלי. הוא תפס בידי וסובב אותי אליו, הוא הסתכל שנייה על פני ואז הכניס אותי לחיבוק מוחץ. "אני כאן, את לא לבד." הוא מלמל אלי. המשכתי לבכות עליו ולהישען עליו. לא היה לי כוח לעמוד בפני עצמי. לאחר כמה דקות הוא אמר: "היי, בואי תשתפי פנים ותרגעי קצת, הכל יהיה בסדר עכשיו." לא עניתי לו ופשוט נתתי לו להוביל אותי לשירותים. שוב לא העזתי להסתכל במראה וישר התכופפתי לכיור והתזתי על עצמי מים קרים, זה עזר לי להתאפס קצת ולהפסיק לבכות.
"הנה זהו," הוא אמר והוביל אותי בחזרה לסלון, "עכשיו, מתי פעם אחרונה אכלת?"
"אני לא רוצה לאכול." עניתי בקול חלש, לא היה לי כוח לכלום, רציתי לחזור לחדר ל ההורים שלי ולהמשיך להסתכל על הכל. רציתי לישון בלי לחלום. רציתי לא לחשוב יותר.
"אני לא שואל אותך, תשבי כאן ואני כבר אחזור עם משהוא לאכול."
"לא הרבה."
הוא הסתכל עלי לשנייה, הנהן והלך. אחרי כמה רגעים הוא חזר עם כריך גדול מלא בגבינה לבנה, חביתה וירקות. "הנה, קחי תאכלי." הוא אמר והגיש לי את הצלחת עם הכריך.
לקחתי אותו ממנו והתחלתי לאכול בביסים קטנים. לא חשבתי, ידעתי שאם אני אחשוב אפילו על הדבר הכי שולי אני אחזור לבכות. שחר בהה בי כל אותו הזמן ווידא שאני באמת אוכלת. אחרי כמה ביסים שאלתי: "מה השעה?"
"14:20, באתי ישר אחרי שסיימתי ללמוד."
כל כך מאוחר? לא היה לי מושג שישבתי שם כל כך הרבה זמן. לא אלמוג, אל תתחילי שוב לחשוב. הרגשתי את הדמעות שוב מתחילות לעלות, מיהרתי להשיח את דעתי וניסיתי להמשיך לפתח עם שחר שיחה.
"למה אתה לא אוכל?"
הוא התחיל מיד לצחוק, צחוק אמיתי, כמעט חייכתי אליו בחזרה, אבל רק כמעט, כשנרגע שאלתי: "מה מצחיק?"
"את," כשראה שאני לא מבינה המשיך, "אפילו עכשיו את דואגת לי."
"אף פעם לא יצא לי לדאוג לך, אתה תמיד דאגת לי." מלמלתי בשקט, כנראה שהוא עדיין שמע ומיהר להשיב.
"לא נכון, את כל הזמן דאגת לי, בקלות יכולת לבקש ממני הרבה יותר, במקום זה את דאגת לא להזיק לי, ניסית להתמודד עם הכל לבד רק כדי לא לפגוע בי. עכשיו תמשיכי לאכול." כשסיים לדבר שמתי לב שבאמת כמעט ולא נגעתי באוכל, כשראה שאני ממשיכה לאכול הוא הוסיף, "בכל מקרה אני כבר אוכל כשאגיע הביתה."
"אז תלך לאכול ותחזור." ידעתי שהוא לא מתכוון ללכת בזמן הקרוב, לא רציתי שירעיב את עצמו רק כדי לעזור לי.
"לא זה בסדר, אני לא רעב." איך שסיים לדבר הבטן שלו קירקרה. הוא היה נראה כל כך נבוך כשאמרתי: "כן, לא נראה לי."
"אני בסדר, אל תדאגי לי."
הנחתי את הכריך על הצלחת ואמרתי: "אני לא ממשיכה לאכול עד שתלך לאכול בעצמך. או שתכין לך משהו כאן או שתלך לבית שלך לאכול." לא רציתי להישאר שוב לבד אבל לא רציתי שהוא יסבול בגללי. כשהבין שאני רצינית הוא נאנח ואמר: "טוב בסדר, אני הולך, אני אחזור עוד מעט, תבטיחי לי שאת אוכלת הכל."
"בסדר."
הוא חיבק אותי, לקח את התיק שלו והלך. לא היה לי כוח לקום ולנעול את הדלת בחזרה אז כבר השארתי אותה פתוחה. המשכתי לאכול בדממה, ניסיתי לא לחשוב על כלום, פשוט בהיתי באוויר, לא רציתי להתפרק שוב. תוך כדי האכילה הבנתי כמה רעבה הייתי, מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי? אני חושבת שזה היה כריך אתמול בצהרים בבית ספר. זה מסביר למה הייתי כל כך חלשה, גם כנראה שלא ישנתי הרבה וגם לא אכלתי כמעט 24 שעות. כשסיימתי את הכריך הרגשתי קצת יותר טוב, קמתי וגררתי את עצמי למטבח, שתפתי את הכלים בכיור ומילאתי לעצמי כוס מים. אולי אני אנסה שוב לנוח? אבל אני לא רוצה לחלום, אני כל כך עייפה. כשסיימתי לשתות החלטתי ללכת לשירותים של ההורים שלי ולחפש משהו בארון התרופות שלהם, אני חייבת לישון אבל לא יכולה לחלום שוב, פעם אחת. כשהגעתי לחדר שלהם לא נתתי לעצמי להביט בכל הדברים שמפוזרים על הרצפה, הלכתי ישר לשירותים שלהם ופתחתי את הארון שמאחורי המראה. למה אין כאן כלום? הדבר היחידי ששימושי שם היה כדורים לצינון או לכאב ראש, לא היה שום דבר שעוזר לשינה. אוףףף מה קרה לכל הכדורים? תמיד היו להורים שלי כדורים שעוזרים לישון בשביל כל הטיסות של אבא שלי, לפעמים היו לו טיסות מאוד ארוכות אז הוא היה לוקח אותם כדי להצליח להירדם. בדיוק כשהתייאשתי שמעתי צעדים מתקרבים לכיווני, שחר כבר חזר?
"אלמוג? את כאן?" שמעתי את קולו והבנתי שכן.
לפני שהספקתי לענות הוא כבר נכנס לחדר וראה אותי. "מה את מחפשת שם?"
השבתי לו בשאלה משלי, "כבר סיימת לאכול?"
הוא גיחך וענה, "זה לא היה כזה מהר, עברה מעל חצי שעה."
"אה."
מבטו נדד לשאר החדר עד שהוא שם לב לכל הבלגן על הרצפה, הוא בהה לרגע בדברים ואז שאל: "מה זה?"
"ההורים שלך לא סיפרו לך?"
"לא, ניסיתי לגרום להם לדבר מעל שעה, הם לא הסכימו להגיד לי כלום. הם אמרו שאם תרצי את תספרי לי." הוא אמר בטון מעט מיואש.
נגשתי לדברים והתיישבתי באותו מקום ממיקודם, המקום היחיד שלא היו בו דברים. שחר הזיז כמה תמונות ומסמכים ופינה לעצמו מקום מולי.
"תסתכל, אתה תבין לבד." אמרתי בקול קצת מרוחק, המבט שלי נתפס על ברכה שעמית כתבה לי ליום הולדת 15, עוד לא קראתי אותה. זאת הברכה האחרונה שהיא כתבה לי. שחר התחיל להציץ בדברים, בהתחלה רק ריפרף בהכל עד שהתחיל לקשר בין הדברים. לקחתי את המכתב והתחלתי לקרוא, הדמעות שוב התחילו לזרום והקשו עלי את הקריאה. כמה בן אדם יכול לבכות? איך אפשר בכלל לבכות כל כך הרבה? אחרי כמה נסיונות הבנתי שאני לא אצליח לקרוא כרגע כלום. הנחתי את המכתב בחזרה באותו מקום והרמתי בחזרה את הדיסקית שלה. חפץ כל כך קטן אבל עם כל כך הרבה משמעות. אני לא יודעת למה הוא היה לי כל כך חשוב אבל הייתה לו משמעות מאוד גדולה בשבילי. אני לא יודעת כמה זמן ישבנו ככה, שחר מסתכל בכל הדברים ואני יושבת מולו ובוכה בשקט, לא רציתי להסתכל עליו, לא רציתי לדעת מה הוא חושב. המבט שלי נתקל באחת השרשראות שהיו שם. הרמתי אותהאל ובחנתי אותה. היא הייתה יחסית פשוטה, התליון היה בצורת עיגול יחסית גדול בכל מני גוונים של כחול שמשתלבים אחד בשני. לתליון היה וו פתיחה, ברגע שפתחתי אותו נשמתי נעתקה, בצד הימיני היה כתוב בכתב מסולסל וקטן בצבע אדום: 'תזכורת קטנה לכמות האהבה שלי אלייך, אני תמיד אהיה איתך לא משנה לאן תלכי. עמית'. בצד השני הייתה תמונה שלי ושל עמית מחובקות ומחייכות אחת לשנייה. נראנו יחסית גדולות, כנראה זאת המתנה שהיא הביאה לי ביום ההולדת האחרון שלי. "שחר." לחשתי, אני אפילו לא יודעת למה. הוא מיד עזב את אלבום התמונות שבדיוק החזיק ומיהר לפנות לעצמו מעבר אלי. הוא הסתכל לשנייה על התליון ומיהר לחבק אותי. אחזתי חזק בחולצה שלו ונתתי לעצמי להתפרק בין זרועותיו החזקות, הוא החזיק אותי חזק באותה מידה וליטף לי את הגב, נותן לי להתפרק ולשחרר הכל.

****************
היי לכן, סורי שהפרק עולה רק עכשיו, זאת כבר הפעם השלישית שאני מעלה אותו וכל הזמן הוא נמחק לי 😑 מקווה שעכשיו זה יעלה ושנהנתן מהפרק. אז שבוע טוב, חג שמח וחופשה מהן לכולן!! ❤😘😄😃