כל מה ששכחתי

פרק 34

לא נתתי לאף אחד הזדמנות לומר משהו, זרקתי את המחברת על השולחן, הוצאתי את הטלפון מהתיק וגם אותו הנחתי שם, הסתובבתי והלכתי לכיוון המדרגות. עליתי לחדר שלי ונכנסתי ישר להתקלח, אחרי המקלחת חיטאתי את כל הפצעים ולבשתי טרנינג וחולצה ארוכה פשוטה. את המכנס הקרוע זרקתי ואת החולצה שמתי בכביסה. כשירדתי חזרה למטה שוב כולם השתתקו ברגע שנכנסתי לסלון. ההורים שלי נראו אבודים, אשלין ואופיר החליפו מבטים מתלבטים. לא לחשוב, לא להרגיש. התרכזתי רק במנטרה הזאת כל אותו הזמן, עד שעיניי פגשו שוב בציור, כמעט ונכנעתי לדחף והסתובבתי כדי ללכת משם, אשלין עצרה אותי כששאלה: "את ציירת את זה?"
"כן."
"מתי?"
"היום."
"את יודעת מה ציירת?"
"את החלום שלי."
אבא שלי התפרץ לשיחה ואמר: "אני לא יכול יותר טליה, זה שקר, הכל שקר."
"שלא תעז." אמא שלי מיד ענתה. זה נראה כאילו הם מנהלים וויכוח פנימי, כאילו שכחו שיש עוד אנשים בחדר.
"מה זה משנה כבר? היא בכל מקרה יודעת כבר כמעט הכל."
"היא לא, היא רק חושבת שהיא יודעת. החלטנו משהו באותו יום, תעמוד מאחורי ההחלטה הזאת."
"לא אנחנו החלטנו, את החלטת. מגיע לה לדעת, מגיע לעמית שהיא תדע, מגיע לה שיזכרו אותה."
אופיר כחכח בגרונו כדי להזכיר להורי את עצם קיומם שם. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי: "או שאתם מסבירים לי מה אתם יודעים שאני לא, כי ברור שיש דבר כזה, או שאתם נותנים לי כבר את הכדורים האלה, או שאתם מאשפזים אותי. אלה שלושת האפשרויות שלכם עכשיו, וכדאי מאוד שתחליטו מהר לפני שאני אחליט." נמאס לי מכל המצב הזה. אם אני לא אקבל משהו עכשיו אני פשוט אשתגע. אני לא יודעת מה אני אעשה אם הם יסרבו לכל מה שאמרתי אבל אני אעשה משהו, זה בטוח.
"אלמוג, בואי נעצור רגע, את הרי יודעת מהכדורים האלה עושים, תחשבי בהגיון, זה באמת מה שאת רוצה?" אמר אופיר.
"כן, אם לא אני פשוט אשתגע, אני לא מסוגלת עם המצב הזה יותר."
"כמה זמן?" אבא שלי שאל.
"הפסקתי לספור, אבל יותר מדי."
אבא שלי התחנן בפני אמא שלי אבל היא התעלמה ממנו ופנתה אלי.
"למה לא אמרת לנו כלום?"
"מתי בדיוק? כשאבא בחו"ל? או כשאת במשרד? וגם אם הייתי אומרת מה כבר הייתם עושים?"
"היינו עוזרים לך."
"כן כמו שאתם עוזרים עכשיו?"
"היינו חושבים על משהו."
"לא צריך, אמרתי לכם איך אתם יכולים לעזור לי."
אשלין פצתה את פיה ואמרה: "טליה, אני חושבת שאהוד צודק, כך או כך הזיכרון שלה מתחיל לחזור, עדיף לרכך לה את המכה ולהסביר לה הכל, לפחות היא תבין מה היא רואה."
לא נתתי לאמא שלי הזדמנות להגיב ומיד אמרתי: "רגע, כל מה שאני רואה זה הזיכרונות שלי? זה אומר שזה אמיתי? אבל הרופאים אמרו שהזיכרון שלי לא יחזור, איך זה הגיוני? מאיפה את יודעת שזה אמיתי? את אפילו לא יודעת מה אני חולמת."
"הם אמרו שרוב הסיכויים שהוא לא יחזור, אבל היו מצבים שאנשים נזכרו בעקבות סיטואציות דומות או משהו כזה." אמר אבא שלי. מיד אחריו אופיר דיבר: "ולפי הציור שלך אנחנו יכולים להבין מה את חולמת."
"לא, אתם לא הולכים לספר לה." אמא שלי התפרצה.
"למה? מה את לא רוצה שאני אדע?" מיד שאלתי.
היא לא ענתה, נראה היה שהיא נאבקת עם עצמה לבסוף היא הנהנה ואמרה: "תספר לה."
אבא שלי חייך אליה חיוך מעודד, כאילו אומר לה שזאת ההחלטה הנכונה והתחיל: "אלמוג אולי תשבי?" רק אז שמתי לב שאני עדיין עומדת בפתח הסלון, הלכתי והתיישבתי על הכורסא בקצה הסלון, כולם עקבו אחרי עם מבטם. אחרי שהתיישבתי אבא שלי התחיל.
"טוב, את יודעת שלפני שנתיים עברת תאונה," הנהנתי והוא המשיך, "טוב אחרי התאונה איבדת את הזיכרון, כלומר שאת לא זוכרת את עמית, או את מה שקרה. מה שציירת היום זה התאונה שלך ושל עמית. עמית היא אחותך הגדולה, היא נהרגה בתאונה, היא התגייסה קצת לפני רציתן קצת לבלות ביחד, הייתן כל כך דומות, אלוהים היו פעמים שאפילו אני לא הבדלתי ביניכן. הייתן בלתי נפרדות, בחיים לא ראיתי קשר כל כך חזק בין אחיות. זה היה בערב, חזרתן מבלוי, נהג משאית איבד שליטה על הרכב ולא הספיק לעצור בצומת, הוא נכנס בצד השמאלי של הרכב...." הוא נעצר לרגע ומיד המשיך "עמית נהרגה כמעט באותו הרגע, את נפגעת קשה ונלכדת בתוך הרכב. יחסית מהר הגיעו המשטרה והאמבולנס, זה מה שהציל אותך, אם היית לכודה במכונית קצת יותר זמן יכול להיות שהיית מאבדת עוד יותר דם, גם ככה המצב שלך היה קריטי בעקבות איבוד מרבי של דם ופגיעת ראש חמורה, את שאר הסיפור את פחות או יותר מכירה, ניתוחים, החלמה, בתי חולים. החלטנו לא לספר לך כי פחדנו להעיר צלקות ישנות, רצינו לתת לך התחלה חדשה, כשראינו שהחלומות הפסיקו חשבנו שזה רק יעשה לך טוב לא לדעת את כל זה. ניסינו להרחיק אותך מכל דבר שיכול להזכיר לך דברים מהעבר."
לא ידעתי מה להגיד. יש לי אחות? כלומר הייתה לי אחות? האורות שאני רואה זה המשאית שמתקרבת? אבל מה זה החלומות הקודמים? את השאלה האחרונה בחרתי כן להגיד. "בהתחלה חלמתי על מישהו שמכה מישהי, מישהי שדומה לי, מאוד דומה לי."
הפעם אמא שלי היא זאת שענתה. "זה גם זיכרון, אבל ישן יותר, זה קרה שנתיים לפני, את היית בת 13 ועמית בת 16, היא לקחה אותך לפארק הפחד. באותו הזמן היה לה חבר בשם אדם, הוא לא היה כל כך בריא בנפשו, היו לו בעיות של שליטה בעצבים. רק בדיעבד אנחנו גילו שהוא היה מכה את עמית ואת הרבה פעמים ראית את זה, לפי מה שאנחנו יודעים הוא לא הכה אותך עד לאותה פעם. הייתן באחד המתקנים כשבמקרה ראיתן אותו, עמית ניסתה להיפרד ממנו שוב אבל זה הדליק לו את הפיוז, הוא הכה את עמית והיא פתחה את הראש, אני חושבת שניסית לעצור אותו אבל אז הוא התחיל להכות גם אותך, שתיכן איבדתן את ההכרה והוא ברח, למזלו ולמזלכן הוא לא יצר עם עמית יותר קשר אף פעם. כמה ילדים שנכנסו למתקן ראו אתכן והזמינו אמבולנס, שתיכן לא נפגעתן בצורה כל כך חזקה, פשוט איבדתן דם וכמה מכות יבשות, לעמית היו צריכים לעשות גם תפרים אבל זה לא היה משהו יותר מדי רציני."
כולם שתקו, הדבר היחידי שעבר לי בראש היה יש לי אחות, הייתה לי אחות כל הזמן הזה ולא ידעתי, קוראים לה עמית.
"אני רוצה לראות תמונה."
אשלין התערבה בשיחה ואמרה: "אני חושבת שעברת מספיק היום, יש לך המון דברים לעכל, בואי נעצור את השיחה הזאת כאן ונמשיך אותה בפעם אחרת."
"אני רוצה לראות תמונה."
"חמודה אולי באמת כדי שנעשה את זה ביום אחר?" אמר אבא שלי.
"לא, אני רוצה לראות תמונה שלה, אחרי זה אני מבטיחה לא לשאול יותר כלום היום."
כולם החליפו מבטים אבל הבינו שאני לא ארד מזה. אמא שלי קמה ממקומה והלכה לכיוון חדר השינה שלה ושל אבא שלי, אחרי כמה דקות היא חזרה עם מסגרת תמונה ביד, ראיתי את הדמעות בעיניים שלה, היא הושיטה לי את התמונה. לקחתי נשימה עמוקה והפכתי אותה. ראיתי אותי מחבקת מישהי במדים, היא הייתה כל כך דומה לי, נראינו כמו שתיי תאומות. שתינו חייכנו חיוך גדול. בקושי זיהיתי את עצמי, נראיתי כל כך מאושרת, כל כך שמחה, כל כך בטוחה. הדמעות פשוט זרמו מאליהן, אני אפילו לא יודעת למה.
"אני חושב שהגיע הזמן שנלך, אלמוג אני מקווה שעל אף כל הגילויים האחרונים ואפילו הייתי אומר בעקבותם, את תמשיכי להגיע לפגישות שלנו." לא עניתי, לא יכולתי לעשות כלום. אשלין המשיכה את דבריו, "ואם את צריכה משהו, כל דבר, את מוזמנת לבוא, וזה תקף גם אליכם, על כל דבר אתם יכולים לבוא ולדבר, או להתייעץ."
"אוקי, תודה אשלין." אמא שלי אמרה.
שמעתי אותם יוצאים מהבית, אבא שלי ניגש אלי ואמר: "אולי תניחי עכשיו את התמונה ותנסי ללכת לישון?"
"לא, אני יוצאת, אל תחכו לי, יש לי מפתח."
קמתי מהכורסא, עדיין אוחזת את התמונה שלי ושל עמית, עליתי למעלה והתלבטתי אם לנסות ליצור קשר עם שחר. בסוף נכנעתי לדחף ופתחתי את המחשב, נכנסתי לפייסבוק ושלחתי לו הודעה:
'אני בפארק.'
בכוונה לא ביקשתי שיובא, ככה הוא יחליט בעצמו אם להגיע או לא, העיקר שהוא יודע איפה אני, מאחר ואין לי טלפון. רוב הסיכויים שאם הוא ער בכלל הוא ינסה לדבר קצת עם ההורים שלו, אז ייקח לו זמן לראות את ההודעה. ואם הוא לא ער הוא יראה אותה רק בבוקר. התנתקתי, לקחתי את המפתחות מהתיק, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי. כשעברתי בסלון ההורים שלי לא היו שם, שמעתי אותם מדברים מכיוון המטבח. יצאתי מהדלת ומיד הרגשתי את הקור מכה בי. לא רציתי חזור הביתה, רציתי שקט. אחזתי חזק בתמונה והלכתי לפארק. יש רק פארק גדול אחד באזור, הוא היה נחמד, הרבה עצים, דשא וכמה ספסלים לשבת. התיישבתי על אחד הספסלים קרוב למנורת רחוב. הסתכלתי על התמונה ונתתי למחשבות שלי לרוץ. לא הצלחתי להתמקד באף אחת מהן, כל אותו הזמן הדמעות המשיכו לרדת. בהיתי בתמונה ולא ידעתי מה לחשוב. איבדתי את תחושת הזמן, פשוט ישבתי שם ובכיתי מול התמונה שלי ושל עמית. לא חשבתי יותר על כלום, רק בהיתי בתמונה, בהיתי במי שהייתי פעם, באותה אלמוג שלא הייתה כל כך שבורה, שהייתה כל כך שמחה. זאת התמונה הראשונה שאני רואה של עצמי, ההורים שלי לא הסכימו לי לראות תמונות לפני, כנראה כמעט בכולן גם עמית מופיעה. ואני לא הצטלמתי מאז התאונה. כשסוף סוף הצלחתי להפסיק לבכות וקצת נרגעתי, הרשתי לעצמי לצאת מהאטימות שנכנסתי אליה, התחלתי לחשוב, להרגיש, הכל הגיע בבום אבל לא יכולתי לעצור את זה. פחד, כאב, עצב, אובדן, בדידות, הקלה, שחרור. הרגשתי הכל ביחד. לא ידעתי מאיפה הכל הגיע, פשוט הייתי מוצפת. עצרתי בעצמי את כל הרגשות האלה יותר מדי זמן. עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל להחביא אותם מחדש. ואז מתוך כל הבלגן הזה מחשבה אחת קפצה לי לראש, מה יקרה עכשיו? אני אמשיך לחלום? זה עדיין יהיה כל כך נוראי? אני אזכר בעוד דברים? אחרי הרבה זמן שישבתי שם קמתי וחזרתי הביתה. כשהגעתי הביתה רק האור במטבח היה דולק. על השולחן היה מונח פתק.
'אני מקווה שהכל בסדר, אני רוצה שנדבר על הכל מחר, אם את צריכה משהו תעירי אותנו. אמרתי למחנכת שלך שלא תגיעי מחר כי את חולה, אני ואבא חייבים ללכת לעבודה אבל בחדר שלנו תמצאי את כל התמונות שלך ושל עמית, אם את רוצה את יכולה להסתכל בכולן ובערב נדבר. אוהבים מלא אמא ואבא.'
לא יכולתי לחשוב על זה, לא יכולתי לחשוב על כלום יותר. עליתי לחדר שלי ופתחתי את הפייסבוק, כתבתי לשחר שאני לא אגיע מחר והתנתקתי. אני אצליח ללמוד עכשיו? אין סיכוי. הייתי כל כך עייפה. למרות כל הפחד כיביתי את האור ונשכבתי במיטה. תוך כמה רגעים נרדמתי.

****************
סוף סוף מגלים מה קרה לאלמוגגגגג מה דעתכן? צפוי? מפתיע? נדוש? מעניין? ועוד שאלה, אתן חושבות שאני מצליחה להעביר הכל בצורה אמינה וטובה? כאילו רגשות והתנהלות של דברים? אשמח לביקורת בונה (גם חיובית וגם שלילית) ומקווה שנהנתן מהפרק