השליחה

פרק ראשון

כאן נועם ואור... אנחנו אוהבות לכתוב סיפורים. זה הסיפור הראשון שאנחנו כותבות ביחד ונשמח אם תקראו ונתנו חוות דעת.
הנה לכם פרק ראשון.

"לונה... קומי... לונה... לונה!" לונה התעוררה כשאמה מעליה מלטפת את שערה הבלונדיני הבהיר "מה..." אמרה לונה והתכסתה בשמיכה עד מעל לראשה. "לונה... את צריכה לקום." "המממ... לא עכשיו..." "לונה, קומי, אני צריכה לדבר איתך." "המממ..." היא התרוממה מהמיטה וגררה את עצמה לארון, לאחר שהתלבשה היא התיישבה על המיטה לצד אמה. "אז מה היה כל כך חשוב בשביל להוציא אותי מהמיטה?" לונה הביטה באמה "נו מה את כל כך רצינית אמא?!" צחקה לונה "לונה... אני צריכה לספר לך משהו, אהההה, יש ל-" "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ללונה..." אביה ואחותה הקטנה של לונה נכנסו לחדר בשירה עם מגש של ארוחת בוקר. "לונה!" צרחה מיכאלה, אחותה בת הארבע של לונה וקפצה עליה "יש לך יום הולדת... אממ... בת כמה את?" "שתיים עשרה" "אממ... שתיים עשרה... אז את יותר גדולה מאמא? " שאלה מיכאלה בבלבול "לא מיכי... אמא בת ארבעים ושלוש טפשונת!" "אופסי... " צחקה מיכאלה והחלה לקפוץ על המיטה. גדי, אביה, הניח את המגש עם הקוראסונים על השידה שליד המיטה והתיישב בצדה השני של לונה "אז איך את מרגישה ילדה גדולה שלי?" הוא חייך אליה "משהו שונה?" "אמממ... רק שאתם קצת יותר חופרים מבדך כלל." ענתה לו לונה, אמה חייכה חיוך קטן. "נו אמא... מה את כל כך מודאגת היום?" "אממ... כן... גדי, אתה ומיכאלה יכולים לצאת מהחדר לכמה דקות?" זרקה לוסין לעברו. "או! כן כן... מיד נצא! בואי מיכי, נלך לצייר משהו. " ושניהם יצאו מהדלת. "תשמעי לונה, כיוון שאת היום בת 12 יכולים לקרות דברים קצת..." "אמא! תראי מה השעה! אני לא מאמינה שרק עכשיו התאוררתי! צריך להתחיל להתארגן!" אמרה לונה, קמה מהמיטה והתחילה לפשפש בדברים ולסדר את המיטה תוך כדי שהיא שואלת את אמה שאלות כמו "העוגה כבר מוכנה?" או "קנית כבר שמלה למיכאלה?" או "גיהצת לאבא את החולצה?" אמה תפסה בכתפיה והסתכלה לתוך עיניה. "עשיתי הכל, זה הזמן להירגע, לכי תתקלחי, ותקראי לי כשסיימת, אני עדיין לא סיימתי עם מה שרצתי להגיד לך." "תודה אמא, את הכי טובה בעולם! " אמרה לונה, נשקה לאמה על לחיה ורצה לאמבטיה.

~♥~

היא סגרה את ברז המים והתנגבה, היא התבוננה בשמלה הלבנה המונחת לידה וחייכה, זה הערב שלה, היא הרגישה את זה. היא לבשה את השמלה והתבוננה במראה, היא ראתה שם ילדה יפהפייה עם שיער בהיר גולש עד המתניים, עינים תכולות בהירות, פנים מושלמות לבנות וחלקות, לבושת שמלה לבנה עד מתחת לברכיים שקיבלה מאמה ונעלי בובה לבנות, כמו נסיכה. היא לקחה את הכתר הפלסטיקי הקטן של אחותה והניחה אותו על ראשה, זהו, חשבה. זאת אני. והיא עמדה, עמדה והתבוננה בעצמה, וחייכה. אך היא ידעה שהיא לא נסיכה ולא שום דבר אחר, היא ילדה רגילה שהיום חוגגת יום הולדת 12, שעומדת מול המראה וחושבת שהיא נסיכה. היא נאנחה, הורידה את הכתר מראשה והחזירה אותו למקום. היא ידעה שהיא רק ילדה אבל היא הרגישה אחרת, היא הרגישה מיוחדת, לא כמו אף אחת מהילדות בכיתה, גם לא בבית הספר, גם לא במדינה וגם לא בכל העולם. היא הרגישה מיוחדת, אבל ידעה שהיא לא. היא הברישה את שיערה ומרחה על שפתיה שפתון, התקשטה ובסופו של דבר, היא יצאה מהמקלחת וכשכל בני הבית ראו אותה הם אמרו "וואו!" היא חייכה בנימוס אך בתוך עצמה חשבה שלהיות יפה זה לא הכל, יכולות להיות מליוני בנות יפות בעולם, אך להיות מיוחדת, להיות מיוחדת זה החלום שלה. אמה לוסין קטעה את מחשבותיה כשאמרה "לונה! את נראית נהדר! ועכשיו, תעזרי לנו להביא את השקיות עם הקישוטים ואת הארגז של המתנות. וגם את העוגה והכל... צריך לשים הכל בבגז'" לונה הביאה את הארגז של המתנות מחדרה והלכה לשים אותו באוטו.

~♥~

לאחר כחצי שעה הם ישבו במכונית, בדרכם לגן בו תתקיים בת המצווה, הם עברו על פני עצים, ילדים, אנשים, חנויות, ולבסוף, לאחר נסיעה ארוכה, עצרו, הם ראו את גן האירועים "arita" ונכנסו אליו. ברחבי הגן היו מפוזרים בלונים, ספות ובר עם מאכלים שגרמו לבטן של לונה להצטער על כך ששחכה לאכול את ארוחת הבוקר שלה, היא התגנבה לאט לאט לבר והתחילה לנשנש מהכל. "לונה!" קראה לה אמה "מה את עושה שם? בואי תעזרי!" "אני באה!" השיבה לונה והלכה לעזור להוריה.

~♥~

כשסיימו לתלות את כל הסרטים והקישוטים שהביאו ולהעביר את העוגה למקרר, אמרה לוסין ללונה "אוי! למה לא הזכרת לי לדבר איתך? בואי. עכשיו." לונה הניחה את ארגז המתנות לייד הכספת שמיועדת לכסף ושתיהן נשענו על הקיר. "אז מה שהתחלתי להגיד לך בבוקר" התחילה לוסין "זה שהו-" "לונה! לונה! חמודונת מזל טוב! " רצה אליה אישה עם טלטלים חומים עד הכתפיים לבושה שמלה מזוויעה בצבע טורקיז שכמעט גרמה ללונה להקיא ונעליים תואמות עם המון שרשראות וצמידים. ברגע שהתקרבה, לונה הריחה ממרחק שני מטר את הבושם המתוק-מסריח הנוראי של האישה, ולונה יכלה לדמיין את האישה פותחת בקבוק בושם ושופכת על ראשה את כל תכולתו. "לונה'לה!" עכשיו היא הייתה קרובה ללונה בפחות מחצי מטר ולונה רצתה להתעלף. "את זוכרת אותי?" איזו שאלה מטומטמת, בשביל מה לשאול את זה? בשביל להביך אותי? חשבה לעצמה, והרגישה איך סומק מטפס אל פניה. "תזכירי לי?" אמרה לונה משתדלת לא להיחנק מריח הבושם. "הו זה בסדר, בפעם האחרונה שראית אותי את היית בת שנתיים!" ציחקקה האישה בעוד לונה חושבת לעצמה אה כן! ברור! מגיל שנתיים אני בטח יזכור אותך! מה את בדיוק חושבת לעצמך? והאישה המשיכה "אני ברטה, אבל את יכולה לקרוא לי דודה בטי!" כן... בחיים אבל בחיים אני לא הולכת לקרוא ליצור שעומד כאן "דודה בטי"... חשבה לעצמה ורצתה לברוח משם בשיא המהירות. "אחותי היא הכלה לשעבר של סבא של בת הדודה שלך!" "אה! כמובן! " אמרה לונה בקול הכי נעים שיכלה להוציא מהפה באותו הרגע." אז זה בשבילך... " אמרה ברטה ודחפה לידה של לונה מעטפה ובה כסף, ככל הנראה. "ונתראה במהלך הערב!" אמרה ברטה והלכה משם. אישה מוזרה... חשבה לונה והסתכלה על אמה במבט שואל כדי למצוא תשובה לתופעת הטבע שראתה לפני רגע ואז שמה לב שאמה מסתכלת עליה באותו מבט "אז לא את הזמנת אותה?" שאלה לונה "לא, אבל תתכונני לערב ארוך במיוחד כי כל האנשים מהצד של אבא הם טיפוסים כאלה..." אמרה לוסין ועל פניה של לונה התפשט פרצוף מזועזע "לגמרי" אמרה אימה ועיוותה את פניה לאותה הבעה ושתיהן צחקו. מיכאלה הגיעה אליהן בדילוגים "אבא אומר שתבואי לכניסה לקבל את האורחים" אמרה מיכאלה וניסתה ששמלתה החדשה תתנופף ברוח כמו בסרט. לונה אמרה לאמה "אני כבר חוזרת" ורצה עם מיכאלה לכניסה בציפייה גדולה.