השליחה

פרק שני

לונה עמדה בכניסה של גן האירועים ביחד עם אמה אחותה ואביה. היא קיבלה את האורחים בשמחה ובהתרגשות ולא יכלה לחכות שכולם כבר יגיעו.
"לונה'לה!" צעקה סבתה "כבר ילדה גדולה! הגעת לגיל ירח אהובה קטנה! איך שאני גאה בך..." לונה הייתה מבולבלת לגמרי "אממממ... גיל ירח סבתא? מה זה אמור ליהיות?" "מה... מה זה גיל ירח את שואלת? כמובן, מה חשבתי לעצמי... את לא אמורה לדעת. בגילי, גיל ירח היה כינוי לגיל בת מצווה. בכל אופן, עליי לדבר עם ביתי." היא אמרה ומיהרה לעבר אימה של לונה, השתיים מיד התחילו להתלחשש.
לונה צחקה וגילגלה את עינייה, היא עברה לקבל את הוריו של אביה שהגיעו גם הם ולאחר מכן גם את שאר המשפחה והחברים, צוחקת ומתפארת בשמלתה החדשה.

~♥~

העוגה הגיעה, נשמעו מכל עבר קולות שירת איפה איפה איפה העוגה, אביה של לונה הגיע עם העוגה על ידיו. עוגת שלוש קומות, כל קומה הייתה בצבע אחר, הראשונה בלבן, השניה בתכלת, והשלישית בכסף, על העוגה הונחו 13 נרות קטנטנים. האור נכבה, לונה ידעה שזהו הזמן להביע משאלה, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה, להיות מיוחדת. אך רגע לפני שהתכוונה לעצום את עיניה ולנשוף על העוגה, משהו כסוף זהר ליד ראשה, מבתה עבר מן עוגת יום ההולדת לדבר הכסוף. היא נגעה בו, זה היה השיער שלה. היא נבהלה, וראתה שהצבע הכסוף מתפשט, היא רצה. מפלסת לעצמה דרך בין כל האנשים המבולבלים שחיוכם נמחק מפניהם, אך לא היה לה זמן לעצור ולהגיד סליחה, לא היה לה זמן לכלום, היא פשוט רצה. היא הגיעה למבנה שבגן, נכנסה לשירותים וסגרה את הדלת, היא הסתכלה במראה ודמעות החלו זולגות מעיניה, שערה כבר כמעט לגמרי כוסה בכסף. היא הייתה כל כך מבוהלת, כמו תמיד כשהיא הייתה צריכה להירגע, היא הסתכלה לעצמה בעינים, אך במקום לראות את השתקפותה, הילדה היפה בהירת השיער וחלקת הפנים, ראתה רק השתקפות ירח. סימן קטן וזוהר בצורת ירח נוצר על מצחה, הוא הלך וגדל , הדמעות לא עצרו, היא נגעה במקום והרגישה שקור עז עוטף אותה, היא הורידה מהר את היד. נשמעה דפיקה בדלת, אלה היו אימה וסבתה של לונה "לונה לפני כל דבר אחר, שימי את זה!" צעקה אימה בבהילות מבעד לדלת ושילשלה מתחתיה שרשרת בעלת חוט שחור ותליון אדום זוהר. אך ללונה לא היה אכפת עכשיו משרשראות, היא הייתה מבוהלת מדי מכדי לחשוב בהגיון. היא פתחה את הברז והחלה לנסות לשטוף את שערה ואת מצחה, היא שפשפה בכל כוחה בעוד אימה וסבתה מנסות בכל כוחם לפתוח את הדלת תוך כדי צעקות היסטריות כמו "לונה! שימי את השרשרת! עכשיו!!!".
ואז, פתאום, היא הרגישה קלילה, קצת מנומנמת, עיניה נעצמו ונפתחו נעצמו ושוב נפתחו. ואז לאט לאט, היא לא הרגישה כלום, רק גלים נעימים. היא ראתה את מעשיה כאילו מתוך סרט, היא לא הרגישה שהיא עושה אותם, ללא כל מודעות שזו היא. היא פתחה את הדלת, שערה כסוף לגמרי, על מצחה מצויר ירח זוהר ובאישוניה השתקפות ירח, מרחפת כמה סנטימטרים מעל הרצפה. היא ראתה את סבתה ואימה צורחות ומנסות לעצור אותה, היא בעטה בסבתה והעיפה את אימה הצדה. סבתה נרתעה לאחור, אוחזת בבירכה הכואבת, היא לא יכלה להיאבק בלונה, אך היא זרקה את השרשרת לאימה של לונה, אשר קפצה על לונה ולפתה אותה בחוזקה, היא הצליחה לענוד את השרשרת על צוואר בתה. לונה נפלה על הרצפה, עדיין עם שיער כסוף וירח על מצחה ובעיניה, היא התחילה לבכות, בכי כל כך גדול. היא רצה לסבתה וחיבקה אותה חזק, וחזרה על אותו משפט עשרות פעמים "אני כל כך מצטערת, אני כל כך מצטערת, אני...." סבתה הניחה יד על כתפה כמעיין חיבוק ושתיהן הלכו ללוסין, תומכות זו בזו, חלושות, לוסין חיבקה את שתיהן ואמרה בשקט "זו לא אשמתך..."
לונה משכה באפה "מה... מה קרה לי?" "בואי נשב ואנחנו נספר לך."