השליחה

פרק תשיעי

סול ולונה ישבו על ספסל בפארק הגדול והירוק, תחת צילם של עצי התאנה והאורנים הגדולים שנשתלו בכל עבר. פטפטו וצחקו ביחד. לפתע תקפה את לונה שאלה, מה יקרה אם הן יפגשו בשליחים והשליחים יצליחו לקיים את משימתם? כלומר, היא וסול ישלטו על ידי הירח והשמש ולאף אחד כבר לא תהיה היכולת לעצור אותן מלהגיע לאוורסט, לחפור שם בור קטן ולהכניס לתוכו את האבן. לונה חשבה כמה דקות כיצד לנסח את שאלתה בלי להלחיץ מדי את סול ולבסוף פתחה את פיה "סולי… אממ… מה את חושבת שיקרה אם… איך להגיד את זה… מה יקרה אם השליחים יצליחו?" סול התלבטה מעט לפני שענתה, גם היא לא בדיוק ידעה את התשובה. "אני לא יודעת… אני גם מפחדת מזה… אבל אני חושבת שאולי אנחנו יכולות להימנע מזה, כלומר, יש לנו כוחות, ואני מניחה שאם נתאמן מספיק אולי נוכל… נו זה ישמע טיפשי… אולי נוכל להלחם נגדם?" שאלה בקול חלוש. "כן. האמת שזה נשמע לי כמו רעיון מצוין. כל עוד לא ניתן להם להשתלט עלינו, אנחנו נוכל לגונן על האבן. וכל עוד הם לא משיגים את האבן הם לא ישתלטו על כדור הארץ!" אמרה לונה בהתלהבות. "אבל איפה נתאמן?" אמרה סול ומפניה ירד החיוך, גם מפניה של לונה החיוך כבר ירד ושתיהן שתקו וחשבו כמה דקות. סול  פתחה את פיה "צריך לחשוב על מקום מבודד, שאנשים לא יבואו לשם, אוליי אפילו מקום נטוש."

"יש את תחנת הרכבת הישנה… אבל בעצם היא סגורה, אין מצב שנצליח להיכנס לשם." אמרה לונה, "ויש את המבנה הנטוש שליד הכביש הראשי… אבל הוא קטן מדיי בשביל להתאמן." לפתע היא הזדקפה "יש את החוף הזה! זה שסיפרתי לך עליו פעם! יש שם מן מבנים נטושים כאלה וסגרו את האזור כי פחדו שזה יקרוס… אבל אנחנו יכולות ללכת לשם."

"הו זה מעולה לוני! כולם מפחדים להיכנס לשם. אפילו שמעתי כל מני שמועות שהמשטרה מחביאה שם רוחות רפאים, אבל ברור שזה שטויות…" אמרה סול ופלטה גיחוך קטן.

"בואי נלך לשם עכשיו. " אמרה לונה בפשטות.

הן נכנסו לתוך אחד השיחים בצד, חיכו כמה שניות ולבסוף התעופפו אל האוויר הסתווי הקריר, גבוה ככל שיכלו כדי שלא יבחינו בהן מהקרקע. הרוח סטרה בפניה של לונה והיא צמצמה את עיניה עד שכל שהצליחה לראות הוא פס צר של צבעים. היא תפסה בידה של סול והרגישה איך ידה מתהדקת על ידה שלה. הם עפו כך עשר דקות, פחות או יותר. לונה לא שמה לב לזמן. כעבור מה שהיה נראה ללונה קצת יותר מחמש דקות הן התחילו לראות פס כחול באופק, הוא הלך והתרחב עוד ועוד ככל שהתקדמו. לונה תמיד אהבה את הים אך מעולם לא ראתה אותו בצורה כזאת, מלמעלה. פתאום היא הבינה כמה מעט רואים כשעומדים על החוף. כמה יופי מפספסים. היא משכה קלות בידה של סול ושתיהן נעצרו מעל ענן. היא הביטה בים הענק כל כך, הכחול כל כך, היפה כל כך. היא הרגישה כאילו משהו מחבר אותה אליו, משהו מעבר למה שאפשר לראות.

"הלוו" סול נופפה בידה מול עיניה של לונה. "כדור הארץ ללונה… זה באמת יפה אבל יש סיבה לזה שבאנו לכאן זוכרת?" "אה כן…" הן צללו מטה אל האדמה. הן נחתו על החול הרך והתישבו עליו. לונה הביטה סביבה. בשני צדדיה עמדו בניינים רעועים שהסתירו אותם מחלקים אחרים של החוף, מאחוריהן צוקים חומים-צהבהבים ולפניהם נפרס הים במלוא יופיו, אינסופי ונפלא "אז… מאיפה מתחילים?" שאלה סול וקטעה את מחשבותיה שוב "נראה לי שאולי נתאמן אחת על השנייה." אמרה לונה "זה בסדר מבחינתי. " סול ענתה לה.

שתיהן קמו ועמדו בגבן אחת לשנייה. לונה אמרה "שלוש, ארבע ו…" שתיהן הסתובבו בבת אחת. סול החלה לירות מידיה כדורי חומר בגודל של כדור כדורסל, לונה הספיקה להתחמק משניים מהם אבל השלישי תפס את רגליה וטיפס עד לצווארה. היא בעטה ברגליה וקימצה את אגרופיה אך החומר היה חזק כמו אבן. החומר המשיך לטפס ולונה נבהלה, היא הספיקה לתת בסול רק מבט חטוף וראתה שגם היא מבוהלת- היא לא הצליחה לשלוט בחומר.