השליחה

פרק חמישי

בית הספר, הוא כמו ג'ונגל, קשה לשרוד. לונה לא בדיוק הייתה… "מהמקובלות", אך היו לה כמה חברות, סול, החברה כי טובה שלה, וגם דפני ופרן, הן היו חבורה, וקראו לעצמן נשש"נש, ראשי תיבות של "נגד שלטונה של נועה שפרוני" אשר הייתה ה"מקובלת" של השכבה ומי שרצתה לשרוד תחת שלטונה הייתה צריכה להיות שפוטה שלה. לכן לונה, סול, דפני ופרן החליטו להקים את נשש"נש, הן התנגדו לשלטון ועשו כל שיכלו כדי להפיל את שלטונה של נועה.

לונה ונועה היו פעם חברות, החברות הכי טובות, עד שנועה השפילה אותה ואת חברותיה ועלתה לשלטון. לונה תמיד פחדה ממנה, כולם פחדו ממנה. היא הייתה ילדה ללא גבולות שיכלה לעשות כל העולה על דעתה, אבל עכשיו לונה ידעה שהיא הרבה יותר ממנה, יש לה כוחות, היא מיוחדת, ונועה תהיה חסרת אונים מול כוחותיה החדשים של לונה. מחשבה זו הדהדה בראשה של לונה בעודה מחייכת ועושה את דרכה לבית הספר. היא נכנסה בשער, פתאום כל בית הספר נראה לה שונה, כבר לא כמו הג'ונגל המפחיד שאליו הייתה נכנסת מדי יום, עכשיו, חשבה לעצמה, קטן עלי! אך עוד לפני שהספיקה לראות את חברותיה ניגשה אליה נועה עם כל חבורתה, עבר בגבה של לונה גל קטן של פחד אך מיד נזכרה בכוחותיה, ופתאום הדהד בראשה קולה של סבתה "ולעולם אל תחשפי את כוחותייך", לונה נאנחה. "היי לוניפלוץ!" צעקה נועה. "מה עכשיו?" אמרה לונה בשקט. "שרשרת יפה. תני לי אותה." אמרה נועה בהחלטיות. "לא. היא שלי!" אמרה לונה ואותה החלטיות גם בקולה. נועה גלגלה עיניים. "אז עכשיו היא כבר לא." אמרה נועה בחיוך ותלשה את השרשרת מצווארה של לונה. "אוי לא… תחזרי לי את זה מהר! או ש… " צעקה לונה. "או שמה?" ציחקקה נועה. לונה נפלה. היא הרגישה אותה הרגשה שהרגישה בבת מצוותה. שהירח שולט בה. היא התעופפה באוויר, מצחקקת. היא העבירה יד מול פניהם של נועה וחבריה ואמרה "השמידו את אבן השמש ועזרו לי למצוא את אבן הירח" נועה הרימה את השרשרת כמתכוונת לזרוקה על הרצפה, "לא!" צעקה סול שעד עכשיו התחבאה מאחורי עץ, היא תפסה את השרשרת מידה של נועה והביאה אותה ללונה, ברגע שהשרשרת נגעה בידה, לונה נפלה, היא ענדה מהר את השרשרת על צווארה והתנשפה "וואו…" לחשה לונה. "תודה סול… " אמרה לסול "אבל… איך ידעת?" "א-" היא התחילה לענות לה, אך נקטעה על יידי נועה "אוקיי  ילדונת" ניסתה נועה להסתיר את בהלתה "אני רוצה הסבר!" "ואת גם תקבלי." אמרה לונה "וגם כולכם." היא הביטה בכל הילדים המבולבלים שהיו מסביבה ופנתה אל סול "אני מצטערת סולי" היא אמרה בצער, סול נראתה מבולבלת והתכוונה לשאול למה אבל לונה התחילה להעביר את ידה במעגל רחב באוויר כמו שלימדו אותה סבתה ואימה, והתמקדה ברגע אותו רצתה למחוק, היא חששה שיקרה מה שסבתא ואמה הזהירו אותה מפניו, אם היא תחשוב על משהו אחר היא עלולה למחוק בטעות את הרגע הלא נכון, אמנם כשהיא התאמנה על זה עם אימה היא הצליחה לא רע, אבל אז היא עשתה את זה רק על אנשים בודדים שעצרה ברחוב.... לא על בית ספר שלם. לפתע כל הילדים הביטו בה והיא נקשה באצבעה, וכולם חזרו לענייניהם, שוכחים לגמרי מכל מה שקרה. "וואו… אני לא מאמינה שאת השליחה של הירח! איזה מגניב זה? וכל הזמן הזה היית החברה הכי טובה שלי! ומה את עשית? מחקת להם את הזיכרון? אז זה מה שהשליחה של הירח יכולה לעשות? מגניב!" קראה סול בהתלהבות, "מה?! איך את יודעת על זה?!" לונה הייתה לגמרי מבולבלת "אבל איך את יודעת? ו… למה זה לא עבד עלייך?" "סתומה." צחקה סול "בואי נזוז לפני שנועה תבוא שוב" אמרה והושיטה ללונה יד כדי לעזור לה לקום, הן הלכו לפינה בודדה בבית הספר "אוקיי, זזנו, עכשיו תסבירי לי" אמרה לונה, ואז מיהרה להוסיף "בבקשה" סול צחקה שוב והביטה היישר לענייה של לונה "אני השליחה של השמש."