קים פארקר (1) והעין של קבנוס

פרק ראשון

הפרק הזה נכתב מזמן...
~~~~~~~~~~~~~
קים:

השיעור האהוב עליי הוא מיתולוגיה. טוב, עליי ועל כל שאר הבנות בכיתה. ולא, זה לא בגלל שהחומר מעניין. גם לא בגלל שאין שיעורי בית מהשיעור הזה. לא. הסיבה היא המורה. הבחור הזה הוא פשוט תאווה לעיניים. ולמרות שניקה אמרה שהיא ראתה אותו מתמזמז עם איזו בלונדינית חתיכה – כבר יותר מפעם אחת, מה שהופך אותם ככל הנראה לזוג – אני עדיין משתדלת לדבוק באמונה שלי שהוא פנוי. ושהוא מפנטז עלי בדיוק במידה שאני עליו. קוראים לו פרסי. כאילו, באמת?! לא מספיק שהבחור פשוט לוהט – עם העיניים הירוקות המהממות שלו, השיער השחור והגוף החלומי – תקעו לו גם שם סקסי?

אני נשבעת שאני מנסה להקשיב בשיעורים שלו, כי גם כשהם נערכים בתוך הכיתה הם מעניינים בחמש הדקות הראשונות שאני עוד מרוכזת בהן, אבל אני מודה שאני מעט מתקשה, בגלל השפתיים המדהימות שלו שהוגות מילים ותנועות וגורמות לי לרצות להיתקע איתו למשך שעה בתוך ארון סגור. בעיות קשב וריכוז, כבר ציינתי?

אז עכשיו, כשניקה ממרפקת אותי בזמן שאני עסוקה בבהייה ממושכת ביצור המדהים שעומד ליד שולחן המורה ומדבר, אני מעט מתקשה להתיק את המבט. "מה?" אני מסננת בעצבנות בזמן שראשי מסתובב אליה, בעוד שהעיניים שלי עדיין מקובעות על השפתיים של פרסי. אני רואה שהוא מגחך ואני סוף-סוף מצליחה להקשיב לו. "לחזור על השאלה, קים?" הוא שואל ואני מסמיקה. "סליחה," אני אומרת, "מה- מה שאלת?"

"אילו מפלצות מפתות אנשים להגיע אליהן ואז אוכלות אותם?" הוא שואל. אני מושכת בכתפיים. "הבנות מנבחרת המעודדות?" אני זורקת באדישות, למרות שיש לי תחושה שאני יודעת את התשובה. פרסי עוטה הבעה רצינית, אבל אני רואה שהוא מבליע חיוך. "לא. יש לך עוד ניסיון. החומר שאני מלמד אתכם כאן מאוד קריטי, אז אני מצפה שתדעו אותו."

"קריטי בתחת שלי," אני נוחרת בבוז, אבל מבט רצחני אחד מפרסי גורם לי להתנצל. אני ממש מקווה שלא הרגתי לעצמי כרגע את הסיכוי שלי להיות איתו. "כן," פרסי אומר, "החומר הזה ממש חשוב. ממש חשוב. אז מה התשובה שלך?" הוא שואל אותי.

"סירנות." אני פולטת. פרסי מרים גבה. "אז את מקשיבה בשיעורים?" הוא שואל בהפתעה מוחלטת. אני מחייכת חיוך פלרטטני ונשענת קדימה על השולחן. "רק בשלך," אני אומרת. פרסי לא נראה מתרשם מהפלירטוט הקליל שלי ואני חוששת פתאום שאולי הוא כבר בן יותר משלושים, למרות שהוא נראה קרוב יחסית לגילי. אוי, שיט. אני לא מתחילה עם זקנים.

פרסי עובר להציק לתלמיד אחר ואני מסננת לניקה מזווית פי: "תגידי, בן כמה הוא?"

"פרסי?"

"לא, סבא שלך," אני מגלגלת עיניים. ניקה נראית מבולבלת, אז אני נושפת בכעס. "ברור שפרסי, סתומה!"