קים פארקר (1) והעין של קבנוס

פרק שמונה עשר - חלק ב׳

הפנים של מריה לא נראות כל כך טוב מקרוב. במיוחד כשהחיוך המפוסל שלה עומד לרסק אותך ונראה שהוא מתכנן לאכול אותך. אני מרימה את הידיים בהתגוננות. הייתי צריכה לחשוב על זה קודם, אבל עכשיו זה מאוחר מדי. אני מרגישה את הפסל נוחת על הידיים שלי בדיוק כשתומאס מוציא מאחוריי צליל גרוני לא מאוד גברי ומעורר חלחלה למדי.

הפסל מתרסק לרסיסים קטנים סביבנו וכשתומאס קולט את זה, הוא מפסיק לצווח. תודה לאלים. אם הפסל לא היה הורג אותי, רמת הדציבלים שיצאה מגרונו של תומאס הייתה עושה את העבודה. אני מסתובבת אליו בהרמת גבה.

הוא בולע רוק ומסמיק עמוקות. ״הייתי בטוח ששנינו נמות.״ הוא מתרץ. אני מגחכת. ״הו, אל תדאג מרשמלו. אתה תמות. ממבוכה. אני כל כך הולכת לספר לקת׳רין על צווחות הגבורה שלך.״

הוא מזעיף פנים. ״את לא תשכחי מזה, נכון?״

אני מחייכת באושר. ״ממש לא. עכשיו בוא לקחת את העין של סבא רבא רבא רבא שלנו.״

תומאס משחרר נשיפה זועפת ומשתרך בעקבותיי. אנחנו פוסעים בין ההריסות לעבר החלק הקדמי של פניה של מריה.

״בו!״ אני מסתובבת בהפתעה לעבר תומאס, והוא פולט צווחה קטנה. אני פורצת בצחוק והוא רק מביט בי בחמיצות – כמו ילד בן חמש שלקחו לו את הגלידה מהיד.

״אויש,״ אני טופחת על ברכי, ״זה קורע.״

תומאס דוחף אותי וממשיך להתקדם לבד. ״זה רק אני, או שהידיים שלך נעשו ממש שריריות?״ הוא זורק מעבר לכתפו. אני מפסיקה לצחוק מיד ומביטה בזרועות שלי בדאגה. ״חתיכת חרא!״ אני מתקדמת אל תומאס במהירות ״זה ממש לא מצחיק!״

הוא פולט נחרה משועשעת. ״הא. זה דווקא כן.״

״לא זה לא,״ אני מצמצמת עיניים, ״נקבה.״

״לא הבנתי. את מעליבה את המגדר שלך בשביל לפגוע בי?״ תומאס מרים גבה מזלזלת וממשיך להתקדם. אני מביטה בו בכעס.

״לא. אני לא. אתה פשוט צורח כמו נקבה.״

״אז את כן מנסה להעליב אותי. על ידי זה שאת מתייחסת לנשים בתור משהו נחות מגברים.״ תומאס מחייך בזחיחות.

״לא נכון! אוף, למה אתה כזה מעצבן?!״

״למה את כזו טיפשה?״

״דביל.״

״אידיוטית.״

״כסיל.״

״חסרת יכולות הבנה בסיסיות.״

״מכוער.״

״זה לא נכון ושנינו יודעים את זה.״ הוא מגחך ומעיף לעברי מבט. שנייה אחר כך הוא מחליק על חתיכת פסל וכמעט משתטח על האדמה, אבל אני – בהיותי האדם המושלם וטוב הלב שאני – תופסת אותו לפני שזה קורה.

הוא מביט בי ומסמיק. ״ת-תודה.״ הפנים שלו קרובות לשלי באופן מסוכן.

אני מגלגלת עיניים. ״מה ש׳תגיד, מרשמלו.״

הידיים שלי עדיין אוחזות בו ואני מביטה בו בתהייה. הוא באמת לא כזה מכוער, אני חושבת לעצמי. השיער החום שלו נראה רך ומשיי למדי והעיניים החומות שלו נראות כמו שוקולד נמס – ואיך אפשר שלא לאהוב שוקולד נמס?! והשפתיים שלו...

אני לא בטוחה מי עשה את התנועה, אבל הדבר הבא שאני מודעת אליו זה שהעיניים שלי עצומות ושהשפתיים של תומאס נמצאות על שלי. ו – אלים אדירים – זה הדבר הכי טוב שקרה לי בשבועות האחרונים. הן סדוקות מעט, אבל בכל זאת רכות כמו נוצה ומתוקות כמו מרשמלו.

תומאס נעמד וידו נשלחת אל ערפי. הידיים שלי מתחפרות בשיערו ואני נוכחת לדעת שהוא באמת נעים להחריד ו-

אוי. אלים, במיות, טורטיות וטוסטים אדירים! אני מנשקת את תומאס?! אוי, לא. אוי, לא, לא, לא. אוי, איכס!

אני פוקחת עיניים ומתנתקת ממנו כאילו הוא נגוע בצרעת. הוא מועד אחורה. ״איכס, איכס!״ אני פולטת, כמעט בוכה מרוב גועל. תומאס ממהר לירוק על האדמה, פניו מתעוותות בשאט נפש. אני משפשפת את שפתיי, מנסה למחוק כל זכר לנשיקה, אבל הן עדיין מעקצצות המגע עם שפתיו של תומאס.

״איכס, לעזאזל! מה נראה לך?! מה עבר לך בראש, פסיכופת?! אני יודעת שאני מושכת והכל, אבל לא יכולת להתאפק?!״ אני מתפרצת. תומאס מביט בי בהלם. ״אני?! אני לא יכולתי להתאפק?! אפשר לחשוב שאני איזה מעדן יוקרתי עם איך שהתנפלת עליי שם!״

״איכס...״ אני מייבבת, מתעלמת מדבריו. צמרמורת של חלחלה עוברת בי ואני ממהרת להתרחק מתומאס. מגעיל, דוחה, מזעזע, מבחיל, נוראי. אני מתיישבת על חתיכת פסל.

יופי אבא. ממש תודה ששלחת את תומאס איתי למסע החיפושים הזה. נו, באמת. היה עד כדי כך קשה לשלוח את פרסי?! ברצינ-

״אהמ, קים?״ תומאס שואל מאחוריי בהיסוס. אני נוהמת. ״אני לא רוצה לדבר איתך.״

״אבל קים-״

״שום. מילה!״ אני אומרת בנחרצות, ורק כשאני חושבת שמכאן המצב שלי לא יכול להידרדר, תומאס אומר: ״אני חושב שאת יושבת על העין של אוראנוס.״

~~~~~~~~~~~

תודו לנקע ברגל שלי על הפרק הזה.
או לא. כי הפרק הזה ממש מוזר וממש קצר😂
סוף שבוע נעים!!