קים פארקר (1) והעין של קבנוס

פרק שישה עשר

           

"לפעמים אני תוהה אם יש גבול לכמות הטמטום שהעולם נותן לאדם לשאת. ואז אני מסתכל עלייך ומבין שלא."

במשך שבע שניות שלמות אני בוהה בתומאס בפה פעור. כמות ה... החוצפה וההתנשאות ו... והגועל נפש שזולגת ממנו פשוט מונעת ממני לזוז. "סליחה?!" יוצא מגרוני צפצוף מלא זעם בסופו של דבר.

תומאס רוטן. "יכולת להשתחרר מהרגע הראשון, אבל לא עשית את זה. אין לך טיפת שכל בקדקוד. הכל רק יופי אצלך. בלי מוח. עכשיו תשחררי אותי בבקשה."

"למה נראה לך שאני אשחרר אותך עכשיו?! הא! אומר שאני מטומטמת, אבל אני הסיכוי היחיד שלך לצאת מפה. נראה מי צוחק עכשיו!"

"קים," קת'רין מכחכחת בגרונה, "אני לא חושבת שזה יהיה צעד חכם. אנחנו באמצע מסע חיפושים. את צריכה אותנו."

"אני לא צריכה אף אחד!" אני מתפרצת, "ויודעת מה?! אם שניכם חושבים שאני כל כך טיפשה, אני בכלל לא צריכה אתכם! אני אמצא חברים טובים יותר למסע הזה. בהצלחה עם להשתחרר, שניכם." ובעודי מאזינה בחיוך מדושן עונג לתלונותיהם, אני מסתובבת ופוסעת לכיוון השער.

שניה לפני שאני מניחה את הרגל מעבר לשער, אני שומעת קול בראשי: "לא!"

"מי זה?!" אני מסתובבת בכדי להביט בקת'רין ובתומאס, מצפה לראות גם אותם מופתעים, אבל הם רק מביטים בי במבט מוזר. "מי זה מה?" תומאס שואל.

"זה אני, קים." הקול נאנח. "אבא שלך."

"טוסט?! מה לעזאזל אתה עושה בראש שלי?!" אני קוראת, "זה כבר ממש מוגזם, אדוני! קודם אתה מתפרץ לי לחלום, אומר לי שאתה אבא שלי ואז - כאילו זה לא קריפי מספיק - אתה אומר לי שצפית בי במשך כל שנות חיי! אבל עכשיו, טוסט, אתה עברת את הגבול! הראש שלי הוא פרטי."

תומאס וקת'רין מביטים בי בתהייה. הם כנראה חושבים שיצאתי מדעתי. "קים, שחררי את החברים שלך." אבא מצווה.

"הם לא חברים שלי!" אני צועקת עליו. "אם לא תשחררי אותם, אני אשחרר אותם." אבא אומר בקול מאיים. אני מרימה גבה. מה? הוא מנסה לאיים עליי? "אני לא מבינה איפה האיום כאן."

במשך כמה שניות, קולו של טוסט משתתק. ואז הוא אומר: "אם לא תשחררי אותם, אני אשבור לך את העקבים של הנעליים."

אני מחווירה. שלא תעז, אדון טוסט. זו כבר ממש חוצפה. העקבים שלי נושאים אותי לעבר קת'רין ואני משחררת אותה באנחה. אחר כך אני פונה לתומאס ומזעיפה פנים. "אני חייבת לשחרר אותו?"