קים פארקר (1) והעין של קבנוס

פרק שמיני

"וכאן נמצא החדר שלך!" ליאו מסיים את הסיור בקריאה נלהבת. אני מרימה גבה. "לא יודעת מה איתך, אבל אני רואה פה רק רצפה."

ליאו מחייך – חיוך כזה שאי אפשר להחליט אם הוא חמוד ותמים או כזה שכדאי לברוח מפניו בצרחות – ומרים את אצבעו למולי. "מיטה 6-ג' בבקשה." הוא אומר. חתיכה עגולה מהרצפה שלמולנו נפתחת בתנועה סיבובית ומתוכה מגיחה מיטת ארד גדולה, עם סדין לבן ושתי כריות.

העיניים שלי נפערות לגודל של שתי צלחות, אבל כשליאו שואל בטון מנצח: "נו, אז מה את חושבת?" אני משיבה: "שאני עדיין לא רואה שום חדר."

ליאו מגחך. "בצד המיטה את תראי לוח כפתורים. בינתיים יש שם רק שלושה – כמו לכל חניך חדש בביתן – אבל את תוכלי להוסיף כפתורים לדברים אחרים שתבני. הכפתור הלבן הגדול יורד לחדר שלך למטה, הכפתור האדום יפעיל את האזעקה בביתן, למקרה שתבני משהו תמים ונחמד בחדר שלך ותגלי שבטעות בנית פצצה."

למראה ההבעה המזלזלת על הפנים שלי, הוא מוסיף: "זה קרה כבר כמה פעמים. בכל אופן, הכפתור האחרון – הירוק – מעלה אותך למעלה מהחדר. זה הכל. תיהני מההטבות של הביתן כל עוד את יכולה!"

ובמילים אלה, ליאו מחייך ונוטש אותי לבד.

אני מתקרבת בסקרנות למיטה ומתיישבת עליה. אני חייבת להודות שהיא ממש נוחה. אחר כך אני משלשלת את ראשי לצידה של המיטה ואכן רואה למולי את לוח הכפתורים שליאו דיבר עליו. הידיים שלי מרחפות מעל הכפתורים ואני לוחצת בזהירות על הלבן. קול של טרטור נשמע ואני מרגישה את המיטה מתחילה לרדת באיטיות. הרצפה שוב נפתחת ואני נבלעת מתחתיה.

מדהים. הרצפה בלעה אותי.

אני מגלגלת עיניים ואז המיטה מפסיקה לזוז. בשם טוסט והאלים! אני קופצת מהמיטה ומביטה סביבי על החלום הכמוס שלי בעודו מתגשם למול עיניי.

על הקירות פרוסים בדים ועורות מכל הסוגים. על שטח קטן בקיר מוקרנת השעה ובפינת החדר מצוי שולחן ענק מלא בברגים, אומים, מברגים, איזמלים ושאר כלי עבודה שכל עובד בבית מלאכה יכול רק לחלום עליהם. מתחת לשולחן יש מגירות שאני בטוחה שלא יאכזבו אותי כשאפתח אותן. באחד הקירות יש דלת פתוחה שמובילה לחדר אמבטיה. אני מחייכת חיוך רחב.

אני בהחלט עומדת ליהנות מההטבות של הביתן הזה כל עוד אני יכולה...

אבל קודם כל, כדאי שאלך להתקלח ולישון.

***

"שלום קים."

אני מסתכלת סביבי ולא רואה אף אחד. רק חול וים וחול וים. איפה אני? מי מדבר אלי?

"כאן, למעלה!" הקול נשמע ספק משועשע ספק חסר סבלנות. אני מרימה את ראשי אל השמיים ומגלה את הפרצוף הענקי שנגלה אליי לא מזמן מביט לעברי בחיוך ישנוני. הוא נראה אותו הדבר – מלבד לעובדה שאחת מעיניו חסרה. יש לו חור שחור עצום היכן שאמורה להימצא העין. אני נרתעת. "איכס."

הפנים מצחקקות. "גם אני חושב ככה. את תעזרי לי למצוא את העין ולהשיב אותה, נכון? אני מבטיח לך תגמול נאה."

אני מכווצת את הגבות. "תקשיב, חומד. אין לי מושג מי אתה ואני ממש לא מתלהבת להרים עין בגודל ממותה – שלא נדבר אפילו על ללכת לחפש אחת כזו. אז תודה, אבל לא תודה."

הפרצוף מזדעף. "חבל. יכולנו להיות צוות מנצח. בסדר, אם כך. אני מניח שאת תחזירי לי את העין בין אם את רוצה ובין אם לא."

ואז אני מתחילה לשמוע צפצופים.

הפנים מיטשטשות, וכך גם כל הנוף שמסביבי. אני מתעוררת לצלילו של השעון המעורר והטורדני. אני לא רואה את המקור לצליל, אך ברגע שעיניי נפקחות הוא נפסק בלאו הכי. כנראה טריק נוסף של הביתן. אני מביטה בהקרנה של השעה.

יש עוד שעה וחצי עד לארוחת הבוקר.

מה שאומר חצי שעה להתארגן ואז שעה שלמה של תענוג צרוף עם כלי העבודה.

אני קופצת מהמיטה ורצה לחדר האמבטיה. הכדור הצהוב מחכה לי על יד הכיור, לידו מברשת שיניים חשמלית וסבון ידיים בניחוח לימון. אני מקפיצה את הכדור בידי, תופסת אותו כשהוא הופך למגן ואז לוחצת עליו בכדי שישמש לי בתור משחת שיניים.

כאשר אני מצחצחת את השיניים, אני פותחת את המגירות מתחת לכיור ומגלה שם גן עדן – לא פחות ולא יותר. במגירה הראשונה יש מגוון נרחב של מוצרי שיער: ממברשת תכולה עד מחליק שיער מקצועי בצבע שחור. במגירה השנייה יש מוצרי איפור של כל מותג שרק ניתן לחלום עליו.

איך לעזאזל יש להם מספיק כסף לממן את החלום הזה?!

אבל אני יודעת שאין לי הרבה זמן להשתמש בתכשירים ובאיפורים, מפני שמהצד השני של הקיר יש אפילו דברים טובים יותר.

אוי.

ממתי אני מעדיפה לבנות דברים על פני איפור ושיער?! המחנה הזה מדרדר אותי.

***

אני יוצאת מהביתן מצוידת בז'קט עור שהכנתי. היכן שממוקמות הצלעות (המקום האהוב על המרפקים של תומאס), הכנתי הפתעה שאני מקווה מאוד שלא תאכזב אותי.

והיא באמת לא מאכזבת.

כשאני מתיישבת בשולחן הפייסטוס, תומאס מחליט שהוא רוצה לקפוץ לומר שלום ולברך אותי בבוקר טוב. מובן מאילו שהוא פשוט לא מסוגל לעשות את זה מבלי לתקוע את המרפק שלו בריאה הימנית שלי. "בוקר טוב, היפהפייה הנרדמת," הוא אומר, והמרפק שלו נשלח לעבר הצלע שלי באיום. שתי שניות אחר כך, תומאס מוצא את עצמו נרתע לאחור, כאשר כל השיער שלו סומר ומזדקר.

אני פורצת בצחוק. אולי קצת הגזמתי עם המתח של החשמל, אבל זה בהחלט הבוקר המקסים ביותר שהיה לי במחנה עד כה.

~~~~~~~~~~

למה אני גרועה?😓

תכננתי להעלות שבעה פרקים בפסח. יצא אחד. ועוד אחד מרוח במיוחד. יאיי.

נו טוב... 

מה קרה בינתיים?

הממ... הייתה לי יומולדת, התחילה חופשת פסח, עוד מעט נגמרת חופשת פסח...😭😭😭

שיהיה לכם חג שמח ותאכלו מצות!