קים פארקר (1) והעין של קבנוס

פרק עשרים וחמישה

״אני עדיין מרגישה שזה היה קל מדי.״ קת׳רין ממלמלת בעודנו יורדים במורד ההר. אני פולטת נחרה. ״בטח שאת מרגישה ככה. את לא נאלצת לסבול מכאבי גב כי סחבת עין ענקית על הגב, לא נזרקת לתוך לבה ואז טיפסת את כל הדרך החוצה ולך לא היו בגדי מעצבים שנחרבו. אז כן, אני מניחה שזה באמת היה קל מדי.״

קת׳רין מתנשפת בייאוש בעוד נראה שתומאס מהרהר. ״עדיין. להרוג בן אלמוות זה לא פשוט. הוא בן אלמוות, אחרי הכל.״ קת׳רין אומרת.

תומאס עוצר במקומו ולפתע מחייך חיוך רחב. ״כאב, סבל ואבדן יהיו מנת חלקך,״ הוא אומר, כאילו הצליח להסביר לנו עכשיו איך מוכיחים למה שוות אסימפטוטות אופקיות בעזרת אינסופים. ״הא?״ אני שואלת בגבה מורמת. העיניים שלו מזנקות אליי, ידיו תופסות בי והוא שותל נשיקה חטופה על שפתיי. אני מאדימה. הוא חייב להפסיק לנשק אותי.

״כאב כי סחבת את העין על הגב, סבל כי במשך כל המסע הזה התלוננת שאת סובלת מהכל ואבדן הבגדים שאת כל כך אוהבת. אני כן חושב שזה היה כל כך קל, קת׳רין. כי כל הנבואה התגשמה.״ הוא מסביר את עצמו.

קת׳רין מעקמת את אפה. ״אני לא יודעת... אתה באמת חושב שזו הייתה המשמעות של הנבואה?״

הוא מושך בכתפיו. ״אלות הגורל מצליחות להלחיץ סתם לפעמים. תראי, את הבוגד והחבר, נכון? וכולנו נסענו לדרום החם. חוץ מזה, קים הייתה אמורה למצוא את סופה בנפילה אל תוך הר הגעש. אפשר לומר שאלה השמיים. אני חושב שזה נגמר. אני חושב שהצלחנו.״ תומאס אומר, נראה נלהב יותר ויותר מרגע לרגע.

״אבל אש פשוטה לא תהרוג בן אלמוות. זה לא שזרקנו אותו אפילו להר געש עם איזה ייחוד מבחינה היסטורית או עם עבר תרבותי! זה סתם הר געש!״ קת׳רין מתפרצת.

אני מגחכת. ״כן, הא? תחשבי כמה מאמץ היה נחסך מכולם אם הם פשוט היו מבינים שצריך לזרוק אלים קדמונים אל תוך הרי געש.״ ואחרי שאני אומרת את זה, אני קולטת עד כמה זה באמת מגוחך ופורצת בצחוק. ההקלה שאני מרגישה היא עצומה. הצלחתי להביס את קבנוס. הצלתי את העולם. אני יכולה לחזור למחנה, ללבוש מה שאני רוצה, לרכל עם דרו ולנשק את תומ- אממ... כלום.

תומאס מתחיל לצחוק גם הוא, ובסוף קת׳רין פולטת איזו נחרת צחוק שרק מצחיקה את שלושתנו. אנחנו מתרחקים מהר הגעש ומקבנוס הצלוי בעודנו צוחקים כמו שלושה פסיכים.

לעזאזל, אם הצלחתי לשרוד כמה ימים בחברת המשוגעים האלה, אני יכולה לשרוד הכל.

״אוי, שיט,״ קת׳רין מפסיקה לצחוק לפתע, ״נגמר לנו הכסף. איך אנחנו חוזרים?״

הצחוק שלי ושל תומאס דועך ואז שוכח. נו, באמת. זה פשוט מרגיז. אני פולטת אנחה. ״חרא.״ תומאס אומר. אני מהנהנת בייאוש. נהדר. פשוט נהדר. ״אבא!״ אני צועקת, אבל דווקא עכשיו אדון טוסט הנכבד לא עונה לי. ואין לי שום רעיון.