קים פארקר (1) והעין של קבנוס

פרק שני

                  

לפני שנתיים שתיתי אלכוהול בפעם הראשונה – חוויה מזעזעת שאני לא מתכוונת לחזור עליה בשנית. שתיתי רק שני שוטים והשתכרתי כהוגן.

ביום לאחר מכן התעוררתי עם כאב ראש נורא וצריבה בגרון.

היום, אני מתעוררת בדיוק עם אותה תחושה.

אני פוקחת את העיניים באיטיות ומסובבת את ראשי הצידה. כוס שקופה עומדת על שידה בצד המיטה שאני שוכבת עליה, ומבלי לתהות האם הנוזל שבפנים מיועד לי, אני חוטפת אותה ושותה את כל תוכנה – נחושה לגרום לתחושה הצורבת בגרון להיעלם.

אוי, אלוהים! מה זה המשקה הטעים הזה?!

הצריבה בגרון עוברת וביחד איתה נעלם גם כאב הראש. אני לא מפסיקה לשתות עד שהכוס מתרוקנת לחלוטין.

אני מרגישה טוב. כלומר, ממש טוב.

חוץ מטעם לוואי מוזר מעט שנשאר, אני מרגישה לגמרי ולחלוטין מדהים. אבל אז אני נזכרת בכל מה שאירע לאחרונה.

אוי. אוי לא! אני מביטה בכוס באימה.

אני מתה?!

פרסי באמת הרג אותי עם עט? עם עט?!

אין מצב.

לפתע הדלת – שעד עכשיו לא שמתי בכלל לב שהיא קיימת – נפתחת, ודרכה נכנס לא אחר מאשר פרסי. אני מתבלבלת.

"היי, קי-"

"אני מתה?" אני קוטעת את דבריו. המצח של פרסי מתקמט בתהייה. "מה?" אני קמה מהמיטה ומצביעה על הכוס הריקה. "הגעתי לגן עדן? המשקה הזה מרפא אותי לפני הכניסה לשם או משהו כזה?"

פרסי רק בוהה בי המום.

ואז פורץ בצחוק.

"גן עדן?! אם היית מתה, היית מגיעה לשדות הייסורים. או לאספודל. לא, קים. את לא בגן עדן, כי את לא מתה." הוא אומר.

"מ-מה? אבל... העט... לא עשית ממני אבקה?"

פרסי מניד בראשו לשלילה. "בסך הכל נתתי לך מכה קטנה בראש. קצת קיוותי שזה יסדר לך אותו, אבל כנראה שזה בלתי אפשרי."

אני מחמיצה פנים. הוא מנסה להעליב אותי, נכון? "רק שתדע," אני מטיחה בו, "הראש שלי בסדר גמור. אתה זה שנפל על הראש חזק מדי. רוצח פסיכופת!"

וחתיך. אבל את זה אני לא אומרת, כי זה יהרוס את כל הנאום שלי.

פרסי פותח את פיו, אבל לפני שהוא מספיק להשיב לי, נכנס לחדר סוס.

ולא סתם סוס – סוס עם ראש של בן אדם. מפלג הגוף התחתון ומטה הוא לבן, שעיר וסוסי במיוחד, ומפלג הגוף העליון ומעלה הוא אנושי וזקן במיוחד. טוב, לא ממש זקן, אבל בהחלט מבוגר.