Love&Bad blood

פרק 31-שי-לי

הבטחתי שאני אמשיך ואני אכן אקיים, אז הנה הפרק הבא, 31.

פרק 31(38)

הוא הביט בי וחייך חיוך קטן. "התגעגעתי אלייך שי-לי, אל תלכי לי." הוא מלמל ונראה כאילו הוא עומד לבכות אך לאט לאט הוא עצם את עיניו ונרדם כאילו לא היה ער כלל. דמעות החלו לשטוף את פניי במהרה והרגשתי את הלב שלי נשבר.
מי זאת השי-לי הזאת?
למה הוא חושב שאני היא?
זאת אקסית שלו?
אני נראת כמוה?
היא יפה?
כל כך הרבה שאלות רצו בראשי והדמעות רק גברו וגברו. יד חמה וגדולה הונחה על עורפי. הסתובבתי להביט בדמות וראיתי את הרופא המעצבן. "מה אתה רוצה ממני לעזאזל?" התפרצתי עליו והוא רק שלח לי מבט רציני, הסתובב עם הגב אליי והתקדם אל הדלת. גלגלתי את עיניי אפילו שהוא לא יכול לראות ונאנחתי. "בסדר סליחה אני מצטערת, מה רצית?" אמרתי מקווה שישמע למרות שכמעט ולחשתי זאת. הוא הסתובב חזרה אליי וחיוך גדול על פניו אך הוא הרצין מיד ואמר: "החבר שלך חושב שאת האקסית שלו שי-לי. גם אני הכרתי אותה, היא גם האקסית שלי. היא בחורה מושלמת, חוץ מהעובדה שהיא שוברת לבבות. את אפילו לא מבינה איזו סקסית היא, יפה, גבוהה, חייכנית, נחשקת, נערה אהובה, נשמה טהורה. היית חולמת להיות כמוה." קולו שטני והחיוך על פניו גדל. הבטתי בו בשוק וכל מה שרציתי לעשות זה להחטיף אגרוף לרופא המטומטם הזה. גלגלתי את עיניי והוא יצא מהחדר בצחוק שטני.

ישבתי על יד גרנט וחיכיתי שיתעורר שוב. שי-לי היא האקסית שלו, הוא חושב שאני זאת היא. הרופא אמר שהיא סקסית, יפה, גבוהה, נחשקת בקיצור מושלמת. זין! רופא מעצבן! מכניס לי דברים לראש. אני בטוחה שזאת אי הבנה וששי-לי הזאת היא לא כל כך מושלמת כמו שהרופא תיאר אותה, אני מקווה שהיא לא, מאוד מקווה. לאחר שעות רבות שישבתי שם וחיכיתי שיסיימו עם כל הבדיקות של גרנט שמוודאות שהכל בסדר איתו דוקטור מוסקוב הודיע כי הוא יכול לחזור לבית. גרנט חיבק אותי כל הדרך אל המכונית של אמא שלו. הוא נשק קלות לשפתיי ולאחר מכן נכנס פנימה ונסע, מותיר אותי להתמודד עם המחשבות לבד.
חלף לו שבוע מאז שגרנט השתחרר מבית החולים. הוא מתנהג כאילו הכל בסדר בינינו אבל אני עדיין פגועה, אני לא יודעת מי זאת שי-לי שהוא דיבר עליה. הוא אמר שהוא מתגעגע אליה ושהוא לא רוצה שהיא תלך לו, היא זרקה אותו ושברה לו את הלב! כלבה! למרות ההתנהגת הרגילה של גרנט, אני ניסיתי כמה שיותר להתחמק ממנו כדי לא לדבר איתו על זה. אני יודעת שזה לא בסדר ושאני צריכה לדבר איתו אבל אני לא מסוגלת, משהו עוצר אותי מלעשות את זה.

"נוי את מוכנה לעזאזל להסביר לי למה את מתחמקת ממני כל השבוע? מאז שחזרתי מבית החולים את מתעלמת ממני לחלוטין!" גרנט צעק עליי בעצבים לאחר שהצמיד אותי לקיר שליד הכיתה, גורר את מבטי חבריו המסתובבים במסדרון השכבה. הבטתי בו מפוחדת, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. "יש לך מישהו אחר? בגלל זה?" הוא שאל בלחש והתרחק ממני מעט. הנדתי בראשי, או לפחות זה מה שחשבתי שעשיתי כי לאחר מכן גרנט עזב אותי, לקח את התיק שלו והלך. מבוכה הציפה אותי כשמבטי חבריו ננעצו בי אך המבוכה מיד הפכה לפחד כיוון שהם התקרבו אליי וסגרו עליי. עמדתי צמודה לקיר ושני חבריו של גרנט, מארק ודון, סוגרים אותי. כל אחד מהם שרירי וגבוה, עיניים כהות מעצבים וידיהם כפוצות לאגרופים. החלקתי מטה עד שהתיישבתי על הרצפה והנחתי את ראשי בין ברכיי וחיבקתי את הרגליים שלי קרוב אליי. "קומי זונה" מארק אמר לי אך לא קמתי, רק הרמתי את ראשי והבטתי בהם. ליבי פעם בחוזקה כאשר ידו של דון תפסה בחולצתי ומשכה אותי לעמוד. נעצתי בעיניו מבט ארוך ולבסוף, אחרי שתיקה ארוכה, הוא בעט בבטני ושניהם הלכו משם. נותרתי לשכב על הרצפה מכווצת לכדור ובוכה.
"אלוהים נוי!" שמעתי קול מוכר לי.
"מה קרה לך?" שמעתי את הקול שואל שוב.
הסתכלתי לצידי וראיתי את...

מטרות:
75 הצבעות
40 תגובות