החבר הכי טוב שלי

פרק 21

סורי שלא העליתי במשך שבוע, אני פשוט ממש חולה:(( אבל הנה פרקקקק❤️

ושיהיה חג שמח ושנה מהממת כמוכןןןן

--

כיילב ואני בשדה התעופה, מחכים שהוריי ינחתו. להגיד לכם את האמת, הלב שלי על מאתיים. אני חושבת שאני מתרגשת יותר ממה שהתרגשתי אי פעם בחיים שלי. וזה כולל כשהייתי ילדה קטנה והביאו לי סוכריה!

אני הולכת לראות את ההורים שלי, אחרי שלא ראיתי אותם כבר יותר מחודש. אני באמת קשורה אליהם כל כך, אך לצערי כל הזמן שהם לא היו פה בקושי דיברנו, ולא יכולתי שלא להרגיש בחסרונם בכל הזמן הזה.

"נו מה השעה?" שאלתי לחוצה כשכל הגוף שלי מקפץ.

כיילב הסתכל רק הסתכל עליי ולא יכל להוריד את החיוך שלו מהפנים. מתי יהיה היום שהוא לא יצחק עליי בכל מצב קיים?

"תפסיק לצחוק עליי!" החמצתי את פניי מה שגרם לו לצחוק עוד יותר.

"אני לא יכול נעמי. את מצחיקה אותי. והם אמורים להגיע כל רגע, תנשמי." אמר וגלגלתי את עיניי.

"אתה מעייף אותי כיילב." אמרתי.

״ואת משהו מיוחד נעמי." נצמד אליי מאחורה והצמיד אותי אליו.

יכולתי להרגיש אותו מסניף אותי ובשנייה התמכרתי אל מגעו. אני לא יודעת איך הוא עושה את זה כל פעם מחדש.

"הנה הם!" קפצתי במקומי ועל הדרך החטפתי לכיילב מכה לאף, מה שגרם לו להיאנח, אבל אותי כרגע עניין רק ההורים שלי.

"אבא אמא!" צעקתי מאושר וקפצתי עליהם בחיבוק ענקי. הרגשתי שלא ראיתי אותם אנשים והרגשתי כאילו אני מרקו שמצא את אמו לרגע.

"יפה שלנו!" אמא חיבקה אותי חזק. התענגתי על החיבוק הזה וחוויתי כל חלק קטן ממנו, כאילו אני הולכת להיפרד ממנה לכל החיים.

"התגעגעתי אליכם המון." דמעות זלגו מעיניי.

"אל תבכי מאמי שלי." אמא אמרה בעודה בוכה בעצמה.

אבא בא ורק צחק עלינו, בעודו מחבק את שתינו חזק.

התקדמנו לאיפה שהשארתי את כיילב עם האף הפצוע ושהוריי ראו אותו חיוכם עלה בחזרה על פניהם.

"כיילב יקירי! כמה זמן לא ראיתי אותך!" אמא חיבקה את כיילב.

"גברת אייקר, בהחלט המון זמן." קולו הצרוד נשמע וגרם לי לצמרמורות.

"שלום גבר." אבי אמר מה שגרם לי לצחוק.

״מי שמדבר!" כיילב ואבי עשו את מחיאת הכיף המוכרת שלהם, כמו שני ילדים קטנים ואז התחבקו.